דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

הפוך ידידי, הפוך / אבישי גרוסמן, עין שמר

הפוך ידידי, הפוך / אבישי גרוסמן, עין שמר
איור מאת יעקב גוטרמן

 

איגור היה יהודי צעיר שעלה מרוסיה. אבל בשבילנו הוא נשאר תמיד רוסי. נחמד, מהנדס בהשכלתו, התקבל לפני שנים אחדות לעבודה כשכיר במפעל ליצור טפטפות שבבעלות הקיבוץ. הוא היה איש רעים להתרועע, ניחן בחוש הומור חד כתער, בעל ידע רחב בתחומים שונים, יפה תואר ובעל יכולת להתחבב על הסובבים אותו.

לאחר שנים של עבודה מסורה במפעל הגיע להיות מנהל מחלקה מוערך שתחת אחריותו עבדו שכירים וחברי קיבוץ כאחת. הוא היה בוס קפדן אבל הוגן. הפועלים שעבדו תחת פיקוחו העריכו אותו כמנהל אבל נזהרו שלא להפר את הכללים שנקבעו על ידו. נורמות העבודה במחלקה היו גבוהות וזכו לשבחים גם מהנהלת המפעל. איגור היה גאה בעובדה שבין עובדי המחלקה אותה ניהל היו גם מספר חברי קיבוץ, בעלי המפעל באופן עקרוני, שהיו סרים למרותו.

כמי שעלה מרוסיה ועבד במדינה זאת במפעל דומה הוא ידע מה זאת הירארכיה וכיצד מתייחסים המנהלים לעובדים תחתיהם. קשיחות, התעלמות והתעמרות היו כללי ניהול שהיו נוהגים במפעל ביחסים שבין המנהלים לעובדים. גם שחיתות לא הייתה נדירה במציאות בה בעלי התפקידים היו עושים לביתם בעוד הפועלים הפשוטים היו חייבים לשתוק ולעשות את עצמם שאינם רואים ואינם מבינים. איגור הפנים את הנורמות, למרות שהתקשה לנהוג על פיהן, הבין שאלה הם החיים ונהג גם הוא בהתאם. לאחר שעלה לישראל והתקבל לעבודה במפעל הקיבוצי הבין שכאן הנורמות הן אחרות. חברי הקיבוץ שעבדו תחתיו הרגישו חופשיים להתייחס בביקורת לחברי ההנהלה, ידעו שפיטורים מהעבודה חייבים להיות מנומקים, ושלחברי הקיבוץ קיימת זכות הערעור על החלטות המנהלים, ובכלל הם מרגישים את עצמם כשווי ערך לחבריהם הנמצאים בעמדות ניהול בכירות במפעל. רבים מהם שיתפו אותו בביקורתם הנוקבת על מנהליו במפעל, ביקורת אישית ומקצועית כאחת. בתחילה התפלא, שתק ונזהר מלשתף את עצמו בביקורת על המנהלים שהיו גם מנהליו. אחר כך התרגל והסתגל לרוח הדברים שנשענה על תחושת שוויון ערך בין המנהלים והפועלים, ברוח הקיבוץ השיתופי שדק בימים אלה עבר להתנהלות דיפרנציאלית.

חלפו שנים. המפעל נמכר בחלקו הגדול ליזמים פרטיים. בהדרגה אבל בעקביות התחילו להשתנות נורמות ההתנהגות שהיו מקובלות בו במהלך עשרות השנים. המנהלים ראו את עצמם יותר ויותר כמורמים מעם, לקחו לעצמם בונוסים גבוהים, וסיגלו לעצמם התייחסות מכובדת יותר מאשר זאת שניתנת לפועלים הפשוטים, כולל חברי הקיבוץ שלהם.

איגור שהיה איש רגיש ומנוסה הבין את הרוח החדשה והחל להתנהג בהתאם. יחסו לעובדים תחתיו נעשה קשוח יותר, תובעני יותר ולעיתים אפילו גס יותר. חבריו יוצאי חבר העמים עודדו אותו לרכז את הסמכויות לעצמו ולעשות את כול שביכולתו להפיק רווחים ממקום העבודה שלו. נורמות ההתנהגות הרוסיות שמהן ניסה להתרחק במהלך השנים, חזרו אליו בהדרגה. היושר, האנושיות והענווה, נסוגו מפני הרצון להפיק רווחים וכבוד אישי ממקום העבודה בו הוא עובד. תחושת שוויון הערך בין העובדים, אותה סיגל לעצמו במהלך השנים הראשונות לעבודתו במפעל, נסוגה מפני הרצון לקיומו של מדרג תפקודי ואנושי בו הוא ניצב במקום גבוה יותר מאשר רוב הפועלים העובדים במפעל.

במהלך ארוחת צהריים שהוגשה בחדר האוכל של המפעל הקפיד איגור לשבת תמיד בשולחן המנהלים, לקיים אתם שיחות אגביות, לחייך בהסכמה לדבריהם כולל הבדיחות אותן השמיעו מדי פעם. איגור שהיה כאמור איש רגיש שם לב שהמנהלים חברי הקיבוץ מתחילים לנהוג בדומה למנהלים החיצוניים. נהגו ללגלג על חבריהם שאינם חברי הנהלה, לשאוף לקבלת בונוסים גבוהים כפועל יוצא ממעמדם הגבוה, חלקם ראו את עצמם כחשובים ומועילים יותר מחבריהם לעבודה שגם הם חברי הקיבוץ, ולכן הגיעו למסקנה שמגיע להם יותר, לעיתים הרבה יותר.

שמואל חבר הקיבוץ התקבל לעבודה במחלקה אותה ניהל איגור במשך שנים. הוא סיים בימים אלה את תפקידו כמרכז המחלקה לחברה של התנועה וחזר הביתה. הוא היה מה שקרוי איש רוח וחברה וכיהן במשך שנים בתפקידים רגישים בקיבוץ ומחוצה לו. איגור שהפנים וסיגל מחדש את המבט הרוסי תועלתני על הפועלים שתחת ניהולו, הבין עד מהרה, שתועלת גדולה לא תצא מהפועל החדש, רב הזכויות בעבר אבל חסר כישורי ידיים בהווה. נכון, המפעל שייך גם לו, לשמואל, שלחם על הקמתו מול רבים מחברי הקיבוץ, לחם וניצח. אבל מה זה קשור לימים אלה, חשב לעצמו איגור. זכויות עבר במקומן מונחות אבל אין להן כול קשר להווה. אני צריך במחלקה רק אנשים שיכולים להביא תועלת ואדם שידיו שמאליות אין לו מקום במחלקה אותה אני מנהל. ניסיוני מלמד אותי חשב לעצמו איגור, שכדי להכשיר את שמואל להיות פועל פרודוקטיבי ייקח ימים רבים וגם אחריהם איני בטוח אם ההכשרה תניב תוצאות חיוביות.

הבין ופעל. הוא הזמין את שמואל למשרדו והודיע לו שהוא מפוטר מהעבודה במחלקה ביום ראשון הקרוב. שוחחתי עם מנהל משאבי האנוש בקיבוץ, המשיך ואמר, והוא אישר את החלטתי זאת. שמואל שנפגע עמוקות פנה למנהל הקהילה השכיר כדי שיבטל את החלטת מנהל המחלקה השכיר.

זאת סמכותו המלאה של מנהל המחלקה, הבהיר מנהל הקהילה לחבר הקיבוץ ואנחנו חייבים לכבד את זכותם של המנהלים לנהל את המפעל על פי תפיסתם הניהולית. כי מה שהיה כבר לא יהיה יותר.

שמואל כאב, כעס ואפילו כתב בעיתון הקיבוץ רשימה זועמת. הוא ציפה לתגובה, להתייחסות, למחאה של חבריו לקיבוץ ולתנועה, אבל איש לא הגיב. לא כדאי להגיב כי הרי מחר כול אחד מאתנו יכול להיות במקום בו אתה עומד בימים אלה. כך הסביר לו יששכר, חברו הקרוב שנאחז בציפורניו בעבודה בענף הלול שהלך ונעשה ממוחשב ונשלט מרחוק. הפוך ידידי הפוך ציטט לעצמו שמואל את דבריו של חברו עמוס, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים.

שמואל הסתגר בדירתו, חדל לקחת חלק בשיחות הקיבוץ, נראה פחות ופחות בשבילי המקום אותו בנה ועיצב. חודש ימים לאחר שפוטר מעבודתו במפעל, מצאה אותו אשתו שוכב ללא רוח חיים במיטתו, ממנה היה נוהג לקום בעבר בשעות בוקר מוקדמות לעבודת יומו.

 

 

תגובות

תגובה לסיפור
אלומה. הלומה
אוי ואבוי. עולם שחור לבן. אפילו לא כדאי להתחיל להסביר את שיקולי הדעת של הסופר. פשוט מנותק מהמציאות. אכן, יש לתת לכל חבר לעשות עבודה של מהנדס, למען השוויון. ומלבד זאת: הגזענות הזאת כלפי יוצאי רוסיה... מאין שאבת עומק רדוד זה? בסיפור של אמנון שמשו ממעין ברוך דווקא העיראקי מתנשא ומנהל את המפעל על ידי מתן שוחד לספקים, כי כך התנהלו הדברים בעיראק. אז מסתבר שזו תכונה אנושית ולאו דווקא של מוצא עדתי. עולם שחור לבן כמו אצל הילד.

הוספת תגובה חדשה