תנועה, פנסיה, תנועה

״התנועה הקיבוצית נמצאת כיום באחד הרגעים הכי מאתגרים שלה״, פוסקת נגה בוטנסקי, המשנה למזכ״ל התנועה הקיבוצית ליאור שמחה, ״אם אני שואלת ׳מה נשתנה?׳ ערב ליל הסדר תשפ״ה – לי התשובה ברורה.

"הייתה מלחמה שפגעה בנו כתנועה, לא רק בחברים שלנו ובקיבוצים שלנו. ההלם החברתי-לאומי רק מעמיק, ואנחנו לומדים שהרבה יותר מסובך לתקן. גם את כוחות הנפש של הפרט הרבה יותר קשה לגייס בשלב הזה״.

מה בכל זאת מחזיק אותך בימים הקשים הללו?
״הרש גולדברג פולין ז״ל אמר במנהרות: 'אם יש לך 'בשביל מה', ה'איך' כבר לא משנה'. אז אני חושבת שבפסח הזה המצווה ׳והגדת לבנך׳ משמעותה לחדד את ה׳בשביל מה׳ הזה. אחרי 115 שנות תנועה אני מבינה את היצירה הכול כך נדירה הזו שלנו. ראינו שזה לא מובן מאליו, אז כל עוד נחזיק את האמונה שיכול להיות אחרת, אנחנו חיים את הרעיון הקיבוצי״.

"במקור", אומרת בוטנסקי, "אני בכלל לא בת קיבוץ, אני חיפאית. ומכאן אני מבינה שאם הקיבוץ יישאר רק בתוך עצמו הוא לא יוזן. דווקא העירוב והגיוון יכולים להשביח את כולם". לדבריה, "תפקיד התנועה הקיבוצית להנחיל בחברה הישראלית את הערכים עליהם מושתת הקיבוץ - ערבות הדדית, הומניות, שוויון הזדמנויות ועוד רבים - אבל לא מתוך התנשאות או אמונה שאנחנו טובים יותר. כולם רק ירוויחו מזה".

"אם כבר נבחרת לתפקיד ציבורי – תעשי"

40 שנים אחורה בזמן, בוטנסקי היא מחנכת בבית השיטה. בין השנים 2005-1989 הייתה נציגת התנועה הקיבוצית בהסתדרות ("רציתי להגשים את הערכים שחינכתי עליהם") ומשנת 2006 עד 2016 מנכ״לית ׳אורנים׳. ״מכל תפקידיי הכי אהבתי להיות מורה בכיתה, זה הכי אמיתי. המקום היחיד בו אי אפשר לזייף. הייתי מורה ללשון, היסטוריה, אזרחות, וגם למקצוע ה׳קיבוץ׳ שפעם לימדו את בוגרי התיכון״.

מאיפה מגיע הדרייב לעשייה ציבורית נרחבת כל כך?
״באתי מבית כזה, סבא שלי דוד בר-רב האי, היה חבר כנסת במפא״י. אבא שלי, בנו היחיד, היה הרבה שנים במועצת העיר חיפה. מהצד של אמא שלי - סבא היה נשיא התאחדות האיכרים, ואמא שלי הקימה את ״י.ע.ל״ - יד עזר לחולה. 

״תמיד אמרו לי בבית שלא חובה להביא ציונים טובים אלא לעשות מה שאתה מאמין בו - גם אם יש לזה מחירים״, היא נזכרת, ״הוריי אמרו לי: ׳אם נבחרת - תעשי׳, לא רק שיהיה רשום… ובאמת מאז שהייתי צעירה הייתי בצופים והתגייסתי למסלול נח״ל. כמי שיש לה ותק של 50 שנים במערכות כאלה אני יודעת שאישה נידונה להרבה בדידות במקומות כאלה״.

״אני רוצה להחזיר את ההגשמה״ 

ב-7 באוקטובר בוטנסקי היתה כבר בפנסיה. הטבח והמלחמה החזירו אותה חזרה לזירה הציבורית. ״אולי ב-7 באוקטובר לא הבנתי מה קרה מרוב הלם, אבל ב-8 באוקטובר כבר ראיתי. הייתי מאוד עצובה, כועסת ומתוסכלת שכל העולם נהרס ואני רק יושבת על הספה. אני הדור של מלחמת יום כיפור, ולא האמנתי שנחווה את זה שוב. אמרתי לעצמי: אם יש משהו שאני עוד יכולה לעשות ולהשפיע, אני מעדיפה לעשות, ולא לשבת בתסכול. אם לא היה קורה הטבח לא הייתי חושבת לעבוד בתנועה הקיבוצית״.

״אני רוצה להחזיר את ההגשמה לתנועה״, אומרת בוטנסקי, ״אני לא מתביישת בזה. הגיע הזמן שנחזור לעשות ולא רק לדבר, בין אם במסלול הנח״ל המחודש שאני אמונה עליו או בקשר עם תנועות הנוער.

"בעיני, ההגשמה היום צריכה להתמקד בהשפעה על החברה הישראלית. ליאור שמחה, מזכ״ל התנועה הקיבוצית, הפקיד בידיי גם את קרן השיקום של התנועה. המטרה שלי לנסות להביא מהניסיון העשיר שלי כדי לנווט את הספינה הזאת, ואולי שתהיה קצת יותר מהירה״.

איך נראית העבודה במטה התנועה?
״התנועה הקיבוצית נראית יותר טוב מבפנים מאשר מבחוץ. פה מגלים שיש אנשים נפלאים שקמים לעשות את התנועה יום יום, עם הרבה מאוד משימות. יחד עם זאת, כל הזמן צפה השאלה בשביל מי אנחנו קיימים - עבור החבר? עבור הקיבוץ? עבור החברה הישראלית? התשובה שלי היא שככל שנוטרד יותר מהשאלה הזו - נחפש יותר תשובות ונעשה יותר״.

מה תאחלי לתנועה הקיבוצית ערב חג הפסח?
"ראשית, שכל החטופים יחזרו הביתה. כי אם לגוף אין חירות, אי אפשר לדבר על חירות הרוח. וגם, שנשמור על החירות הפנימית שלנו".