קראתי את שכתבה חלי באריכות רבה פעם ועוד פעם, על מנת להיות בטוח, שהדברים אכן הועלו בכתב. ומשנוכחתי שכך הם פני הדברים. אני תמהה, על דובר התנועה הקיבוצית שנתן אכסניה למכתבה הכולל בתוכו השמצות חסרות כל בסיס, המעידות יותר מכל על התסכול העמוק שחשה הכותבת עם סיום תפקידה.
מכתבה הפונה לכל מי שעוסק בקיבוץ בחינוך, ובמיוחד למי שמעורבות בחינוך בגיל הרך נפתח כך:
"הפסיכופדגוגיה העומדת כנר לרגלי החינוך הקיבוצי בגיל הרך היא זו שהרימה אותו והיא זו העלולה לקבור אותו בעודנו חי. למה? חשוב לי לפתוח בראשית דבריי כי הדברים נכתבו מתוך אהבה ורצון לפקוח את עיניכם המקצועיות" האם סבורה הכותבת כי העוסקות בחינוך עוצמות את עיניהן, והן מתנהלות כעיוורות שיש לפתוח את עיניהן, מבחינה מקצועית? והאם רואה את עצמה הכותבת כבעלת המקצוע, אשר תפקידה לעסוק בכך. מעניין לדעת מהו תחום התמחותה של הכותבת ומה הוא הניסיון החינוכי שעליו מתבססים דבריה הקשים בהמשך מכתבה.
להלן מספר "פנינים" המופיעות בהמשך מכתבה של חלי:
" ומה יצא? שמזה שנים, יש בינינו מי שדורכים במקום עם שפה ארכאית, היררכית ושיפוטית מאין כמוה"
"החלטתי שלא לשתוק ולתת לקבוצה שהיוותה עבור התנועה הקיבוצית כולה אוטוריטה מקצועית, ובשל חילוקי דעות מקצועיים ואישיים החליטה לעבוד באופן עצמאי ולא עם חיבור לתנועה הקיבוצית להמשיך ולהסית את השטח בו הן אוחזות שנים רבות בטענה לבלעדיות על ההבנה והפצה של חינוך קיבוצי איכותי."
"הדרכה שגויה לא מקצועית ולא מעודכנת, מאחזת עיניים, דוגמטית ומיושנת שיצרה בעיות קשות של ניהול כושל תוך ניצול עובדות הגיל הרך מרמת המנהלת ועד אחרונת המטפלות."
" חובת השטח להיות חלק בשיח ובתהליכים אותם מקדמת התנועה- היא זו הרואה את טובת כולם ללא מידור ולא מתוך שיקולי פרנסה, בניגוד לגופים פרטיים כאלה ואחרים"
מוטב היה לחלי עם סיום תפקידה לתת דין וחשבון, לחברי הקיבוצים שהם אלה המשלמים את משכורתה, על ההישגים ועל הכישלונות בתחומי הרגולטוריקה. זהו תפקיד לא קל ביחוד בתקופה שבה הקיבוץ משתנה. והגורמים בממשלה מנצלים את העובדה הזאת על מנת לפגוע בקיבוצים בכל דרך אפשרית, ומימון החינוך איננו יוצא מכלל זה. זהו עיקר תפקידה וחבל שאיננה מתייחסת לכך.
האמנם רואה מחלקת החינוך של התנועה טובת הקיבוצים כולם? האם יש ביכולתה בזמנים שכאלה לייצג את כולם. הקיבוצים אינם זהים זה לזה, לכל אחד ייחוד משלו. יש שיתופיים ויש מתחדשים, יש פריפריה ויש מרכז, יש עשירים ויש עניים. ולכן צריך להיות בשטח ללמוד כל קיבוץ ולתת לו מענה ספציפי, ולתפור לכל אחד חליפה שתתאים לו.
ואם במבחן השטח מדובר, הרי שהיועצות העובדות בגיל הרך עושות את מלאכתן נאמנה, הן כולן עבדו בעבר במחלקת החינוך של התנועה, ועושות זאת היום באותה הרגשת מחויבות. את יכולה להירגע, הן לא יקברו את החינוך הקיבוצי בעודו חי כפי שכתבת בראשית דבריך.
לא יזיק לך להרהר שנית בדברים שכתבת, ובהזדמנות גם לבקש סליחה ממי שצריך.
חיים חכים
קיבוץ רמת השופט.
מכתבה הפונה לכל מי שעוסק בקיבוץ בחינוך, ובמיוחד למי שמעורבות בחינוך בגיל הרך נפתח כך:
"הפסיכופדגוגיה העומדת כנר לרגלי החינוך הקיבוצי בגיל הרך היא זו שהרימה אותו והיא זו העלולה לקבור אותו בעודנו חי. למה? חשוב לי לפתוח בראשית דבריי כי הדברים נכתבו מתוך אהבה ורצון לפקוח את עיניכם המקצועיות" האם סבורה הכותבת כי העוסקות בחינוך עוצמות את עיניהן, והן מתנהלות כעיוורות שיש לפתוח את עיניהן, מבחינה מקצועית? והאם רואה את עצמה הכותבת כבעלת המקצוע, אשר תפקידה לעסוק בכך. מעניין לדעת מהו תחום התמחותה של הכותבת ומה הוא הניסיון החינוכי שעליו מתבססים דבריה הקשים בהמשך מכתבה.
להלן מספר "פנינים" המופיעות בהמשך מכתבה של חלי:
" ומה יצא? שמזה שנים, יש בינינו מי שדורכים במקום עם שפה ארכאית, היררכית ושיפוטית מאין כמוה"
"החלטתי שלא לשתוק ולתת לקבוצה שהיוותה עבור התנועה הקיבוצית כולה אוטוריטה מקצועית, ובשל חילוקי דעות מקצועיים ואישיים החליטה לעבוד באופן עצמאי ולא עם חיבור לתנועה הקיבוצית להמשיך ולהסית את השטח בו הן אוחזות שנים רבות בטענה לבלעדיות על ההבנה והפצה של חינוך קיבוצי איכותי."
"הדרכה שגויה לא מקצועית ולא מעודכנת, מאחזת עיניים, דוגמטית ומיושנת שיצרה בעיות קשות של ניהול כושל תוך ניצול עובדות הגיל הרך מרמת המנהלת ועד אחרונת המטפלות."
" חובת השטח להיות חלק בשיח ובתהליכים אותם מקדמת התנועה- היא זו הרואה את טובת כולם ללא מידור ולא מתוך שיקולי פרנסה, בניגוד לגופים פרטיים כאלה ואחרים"
מוטב היה לחלי עם סיום תפקידה לתת דין וחשבון, לחברי הקיבוצים שהם אלה המשלמים את משכורתה, על ההישגים ועל הכישלונות בתחומי הרגולטוריקה. זהו תפקיד לא קל ביחוד בתקופה שבה הקיבוץ משתנה. והגורמים בממשלה מנצלים את העובדה הזאת על מנת לפגוע בקיבוצים בכל דרך אפשרית, ומימון החינוך איננו יוצא מכלל זה. זהו עיקר תפקידה וחבל שאיננה מתייחסת לכך.
האמנם רואה מחלקת החינוך של התנועה טובת הקיבוצים כולם? האם יש ביכולתה בזמנים שכאלה לייצג את כולם. הקיבוצים אינם זהים זה לזה, לכל אחד ייחוד משלו. יש שיתופיים ויש מתחדשים, יש פריפריה ויש מרכז, יש עשירים ויש עניים. ולכן צריך להיות בשטח ללמוד כל קיבוץ ולתת לו מענה ספציפי, ולתפור לכל אחד חליפה שתתאים לו.
ואם במבחן השטח מדובר, הרי שהיועצות העובדות בגיל הרך עושות את מלאכתן נאמנה, הן כולן עבדו בעבר במחלקת החינוך של התנועה, ועושות זאת היום באותה הרגשת מחויבות. את יכולה להירגע, הן לא יקברו את החינוך הקיבוצי בעודו חי כפי שכתבת בראשית דבריך.
לא יזיק לך להרהר שנית בדברים שכתבת, ובהזדמנות גם לבקש סליחה ממי שצריך.
חיים חכים
קיבוץ רמת השופט.