תגובה למכתבה של חלי
קראתי את מכתבה של חלי. מדריכות "חווית הילדות" לא זקוקות לדברי ההגנה שלי. נשים חזקות שבהחלטה משותפת עזבו גוף שסיפק להן פרנסה ויוקרה, ומסיבות מקצועיות ואפילו אידיאולוגיות (איזו מילה גסה) החליטו להקים גוף עצמאי שמספק הדרכה (מקצועית ומעולה) לכל גוף שמתעניין ורוצה להתפתח ולתת לילדיו חינוך טוב יותר (כן, טוב יותר, מותר לומר זאת), לא רק בקיבוצים, אגב.
אני כותבת כי קשה לי להבין מהיכן נובעת החוויה של חלי. אני מלווה באופן צמוד עם מדריכות "חווית הילדות". גדלתי, למדתי והתפתחתי עם השנים, בהן אני משמשת מנהלת גיל הרך, ויחד עם זאת במקצוע הבודד הזה, המעמיד אותי כמעט מידי יום בדילמות לגבי ילדים, הורים, צוות, תקציבים, מבנים, קהילה, קשר עם מוסדות המדינה ועוד ועוד - גם אני זקוקה לייעוץ, ל"סופרוויזן". ממתי ידע, תמיכה והדרכה הפכו למילות גנאי? ממתי להזדקק להדרכה וליווי נחשב לחולשה ולחוסר התפתחות?
בכל המפגשים שנערכו עם מדריכות התק"צ, נאמר לי רק איך עלי להתאים עצמי לחוקי המדינה. למה זה מדהים ומרתק שמיקי חיימוביץ עושה כתבה על פינלנד ועל החינוך שם וכמה הוא רחוק ממה שקורה פה? ושנפתלי בנט יפנה זמן ללמוד ממנה (לפחות לעין המצלמות), וכשלנו פה יש "פינלנד", אנחנו צריכים להוריד סטנדרטים כדי להתאים למה שקורה במדינה? מותר לנו ואפילו חובה עלינו לייצר חינוך מעולה שהמדינה תבוא ללמוד מאתנו. וממה שאני רואה, ואמנם בצעדים קטנטנים – לפעמים היא מצליחה ללמוד מאתנו. כבר מבינים את חשיבות יום הלימודים הארוך. מבינים שהאוכל החם הוא חלק מתכנית הלימודים. שיש למצוא מענה לילדים גם בחופשים הארוכים. זה קורה לאט, נכון, אבל אנחנו יכולים להיות חוד החנית ולא להתקפל כל כך מהר מול כל הוראה חדשה, שנבדקה או לא לעומקה.
החוויה שלי מ"חווית הילדות"- בהדרכה הצמודה ובלווי (לפעמים גם בטלפון מלא בבכי מאוחר בלילה), בהשתלמויות הנערכות למטפלות ולגננות לאורך השנה ובימים מרוכזים, במפגשי המנהלות האזוריות, ובכל התלבטות בכל רגע, היא חוויה של תמיכה, העצמה, למידה: שלי כמנהלת, של הגננות והמטפלות כנשות חינוך חשובות ומשמעותיות, ובוודאי בשיח ובתקשורת עם ילדי הגן והוריהם. בחשיבה על עיצוב הגן, על חצר משמעותית (ולא מקבץ של מתקנים מוטוריים כפי שהראו לנו באחד מכנסי התק"צ), על חווית הלמידה מהטיול ועוד ועוד. מדריכות "חווית הילדות" הן האחרונות "לחנך" ו"לשים גבולות" להורים (אני מודה שאני נכשלת בכך מידי פעם), יודעות לתווך לצוות את ה"קול ההורי" ואת חווית ההורות. "החינוך הקיבוצי" בוודאי אינו מתמצה ב"חצר ובגדר", ואפשר לעשות חינוך לא קיבוצי גם בתוך גני הקיבוץ. אבל בבקשה "בואו נקרא לילד בשמו".
חבל לי, חלי, שזאת החוויה עימה את יוצאת. אני יודעת, שבדרכך ניסית להיטיב עם הקיבוצים ועם הורי המערכת בקיבוצים המתחדשים. אני חושבת שפריקת הזעם על מדריכות "חווית הילדות" אינה במקומה.
קראתי את מכתבה של חלי. מדריכות "חווית הילדות" לא זקוקות לדברי ההגנה שלי. נשים חזקות שבהחלטה משותפת עזבו גוף שסיפק להן פרנסה ויוקרה, ומסיבות מקצועיות ואפילו אידיאולוגיות (איזו מילה גסה) החליטו להקים גוף עצמאי שמספק הדרכה (מקצועית ומעולה) לכל גוף שמתעניין ורוצה להתפתח ולתת לילדיו חינוך טוב יותר (כן, טוב יותר, מותר לומר זאת), לא רק בקיבוצים, אגב.
אני כותבת כי קשה לי להבין מהיכן נובעת החוויה של חלי. אני מלווה באופן צמוד עם מדריכות "חווית הילדות". גדלתי, למדתי והתפתחתי עם השנים, בהן אני משמשת מנהלת גיל הרך, ויחד עם זאת במקצוע הבודד הזה, המעמיד אותי כמעט מידי יום בדילמות לגבי ילדים, הורים, צוות, תקציבים, מבנים, קהילה, קשר עם מוסדות המדינה ועוד ועוד - גם אני זקוקה לייעוץ, ל"סופרוויזן". ממתי ידע, תמיכה והדרכה הפכו למילות גנאי? ממתי להזדקק להדרכה וליווי נחשב לחולשה ולחוסר התפתחות?
בכל המפגשים שנערכו עם מדריכות התק"צ, נאמר לי רק איך עלי להתאים עצמי לחוקי המדינה. למה זה מדהים ומרתק שמיקי חיימוביץ עושה כתבה על פינלנד ועל החינוך שם וכמה הוא רחוק ממה שקורה פה? ושנפתלי בנט יפנה זמן ללמוד ממנה (לפחות לעין המצלמות), וכשלנו פה יש "פינלנד", אנחנו צריכים להוריד סטנדרטים כדי להתאים למה שקורה במדינה? מותר לנו ואפילו חובה עלינו לייצר חינוך מעולה שהמדינה תבוא ללמוד מאתנו. וממה שאני רואה, ואמנם בצעדים קטנטנים – לפעמים היא מצליחה ללמוד מאתנו. כבר מבינים את חשיבות יום הלימודים הארוך. מבינים שהאוכל החם הוא חלק מתכנית הלימודים. שיש למצוא מענה לילדים גם בחופשים הארוכים. זה קורה לאט, נכון, אבל אנחנו יכולים להיות חוד החנית ולא להתקפל כל כך מהר מול כל הוראה חדשה, שנבדקה או לא לעומקה.
החוויה שלי מ"חווית הילדות"- בהדרכה הצמודה ובלווי (לפעמים גם בטלפון מלא בבכי מאוחר בלילה), בהשתלמויות הנערכות למטפלות ולגננות לאורך השנה ובימים מרוכזים, במפגשי המנהלות האזוריות, ובכל התלבטות בכל רגע, היא חוויה של תמיכה, העצמה, למידה: שלי כמנהלת, של הגננות והמטפלות כנשות חינוך חשובות ומשמעותיות, ובוודאי בשיח ובתקשורת עם ילדי הגן והוריהם. בחשיבה על עיצוב הגן, על חצר משמעותית (ולא מקבץ של מתקנים מוטוריים כפי שהראו לנו באחד מכנסי התק"צ), על חווית הלמידה מהטיול ועוד ועוד. מדריכות "חווית הילדות" הן האחרונות "לחנך" ו"לשים גבולות" להורים (אני מודה שאני נכשלת בכך מידי פעם), יודעות לתווך לצוות את ה"קול ההורי" ואת חווית ההורות. "החינוך הקיבוצי" בוודאי אינו מתמצה ב"חצר ובגדר", ואפשר לעשות חינוך לא קיבוצי גם בתוך גני הקיבוץ. אבל בבקשה "בואו נקרא לילד בשמו".
חבל לי, חלי, שזאת החוויה עימה את יוצאת. אני יודעת, שבדרכך ניסית להיטיב עם הקיבוצים ועם הורי המערכת בקיבוצים המתחדשים. אני חושבת שפריקת הזעם על מדריכות "חווית הילדות" אינה במקומה.
בברכה,
מירב ראון, מנהלת גיל רך בשדות ים