רבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה – פעילות לל"ג בעומר

1. בגמרא מסופר, שבר יוחאי מתח ביקורת על השלטון הרומאי, הדברים הגיעו לאוזני בכירי רומא והוא נהפך למבוקש והסתתר 12 שנה עם אלעזר בנו. אכלו מעץ חרוב ושתו ממי המעיין ולמדו תורה, בגדים היו רק לגופם, בזמן התפילה היו לבושים, ואח"כ התפשטו, חפרו בור ונכנסו פנימה ולמדו תורה. כאשר יצא מן המערה, שרף שדות בטענה שהאנשים שבחוץ לא עסקו בלימוד תורה. בת קול נשמעה לשמעון בר יוחאי והחזירה אותו למערה לעוד 12 חודשים יחד עם בנו.
2. הסיפור הוא ארוך ומפותל ואפשר לקרוא אותו כמו אגדה ויחד לנסות ולפענח גם את הסיפור וגם מה מאפיין את הדמות ומדוע הפך לסמל עבור ציבור מאמינים עד היום.
3. קריאה משותפת והבנת הפשט של הכתוב, על מה מספר הסיפור

שאלות לדיון:

• מה מסמלת המערה בסיפור ?
• מדוע חוזרים רשב"י ובנו לשנה נוספת במערה?
• מה קרה במערה במהלך השנה הנוספת?
• מה ההבדל בין גישותיהם של רבי אלעזר ורשב"י ללימוד ומעשה?
• כיצד ניתן לפרש את האמירה " די לעולם אני ואתה"?
• במה שונה המפגש עם הזקן מהמפגש עם האנשים שחרשו וזרעו? היכן טמון השינוי ביחס של רשב"י ובנו? מדוע המפגש הזה דוקא מביא אותם ליישב את דעתם?

לאור השאלות הנשאלות מתוך המקיימים דיון עם המדריכים:

• מה מסמלת בעינכם? התמונה של רשב"י ובנו שקועים עד צוואר בחול ?
• האם גם אתם כמדריכים נתקלתם במצבים שבהם האידאל או החזון שלכם התנגש בקירות המציאות? כיצד הגבתם?
• האם היום הייתם פועלים אחרת? כיצד?
•  

**הסיפור מבטא בעיניי כיצד לימוד מעמיק ונמשך יכול להביא לעוצמה רוחנית מצד אחד, ולבידוד וניכור חברתי מצד שני. יש פה אתגר שרשב"י נכשל בו ביצירת שילוב בין העולם הגשמי והרוחני ולכן הוא צריך לחזור למערה ולצאת שוב במטרה שיעשה את הלמידה שלו.

 

האגדה התלמודית:

תלמוד בבלי שבת לג/ב

... דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון

ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.

פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.

רבי יוסי שתק.

נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס.

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות.

אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג.

 

אזל הוא ובריה, טשו בי מדרשא.

כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי.

כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן.

 

אזלו טשו במערתא.

איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא,

והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי,

בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו,

והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו.

 

איתבו תריסר שני במערתא.

אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה?

נפקו,

חזו אינשי דקא כרבי וזרעי,

אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!

כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף.

יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!

 

הדור אזול, איתיבו תריסר ירחי שתא.

אמרי: משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש.

יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!

נפקו.

כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון.

אמר לו: בני די לעולם אני ואתה.

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא, דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות.

אמרו ליה: הני למה לך?

אמר להו: לכבוד שבת.

ותיסגי לך בחד!

חד כנגד "זכור" וחד כנגד "שמור".

אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל.

יתיב דעתייהו.

 

 

שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה.

עייליה לבי בניה

הוה קא אריך ליה לבישריה

חזי דהוה ביה פילי בגופיה

הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה.

אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך

אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך.

דמעיקרא, כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא, הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי; לסוף - כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.

 

... שהיו יושבים ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון,

היה יהודה בן גרים יושב איתם.

פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות.

ר' יוסי שתק.

נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצרך עצמן, תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמם, גשרים – ליטול מהם מכס.

 

הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות.

אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג.

 

הלך הוא ובנו, והתחבאו בבית המדרש.

כל יום היתה אשתו מביאה להם לחם וקנקן מים

והיו כורכים [אוכלים].

כשהתחזקה הגזירה, אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה, שמא יצערו אותה [השלטונות] ותגלה להם [איפה אנחנו מתחבאים].

 

הלכו והתחבאו במערה.

התרחש נס, נברא להם חרוב ומעין מים.

והיו פושטים בגדיהם, והיו יושבים עד צווארם בחול.

כל היום היו לומדים,

בזמן התפילה התלבשו, התכסו והתפללו,

וחזרו ופשטו בגדיהם, כדי שלא יתבלו.

 

ישבו שתים-עשרה שנים במערה.

בא אליהו ועמד על פתח המערה, אמר: מי יודיע לבר-יוחאי, שמת הקיסר ובטלה הגזירה?

יצאו,

ראו אנשים חורשים וזורעים,

אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!

כל מקום שנותנים עיניהם, מיד נשרף.

יצאה בת-קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?!

חיזרו למערתכם!

 

חזרו והלכו, ישבו שנים-עשר חודש.

אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש.

יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם!

יצאו.

כל מקום שהיה ר' אלעזר מכה, היה ר' שמעון מרפא.

אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.

בערב שבת ראו זקן, שהיה אוחז שני צרורות הדס ורץ בין השמשות.

אמרו לו: אלה למה לך?

אמר להם: לכבוד שבת.

- מספיק לך אחד!

- אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור".

אמר לו [רשב"י] לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל.

נתיישבה דעתם. 

 

 

שמע רבי פנחס בן יאיר חתנו, ויצא לקראתו.

הכניסוֹ לבית המרחץ

היה מטפל בבשרו

ראה שהיו בו סדקים בעורו

היה בוכה, ונשרו דמעות עיניו, וציערו אותו [את ר' שמעון].

אמר לו [ר' פנחס לר' שמעון]: אוי לי שראיתיך בכך

אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאלמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך.

שבתחילה, כשהיה מקשה ר' שמעון בן יוחאי קושיה, היה מתרץ לו ר' פנחס בן יאיר תריסר תירוצים; לסוף, כשהיה מקשה ר' פנחס בן יאיר קושיה, היה מתרץ לו ר' שמעון בן יוחאי עשרים וארבעה תירוצים.

...