שוסטרמן / אמנון ורנר, כרמיה

השם שלי שוסטרמן. היום אני כבר יודע עברית, אבל פעם אפילו לא מילה אחת. הייתי סנדלר, גם האבא והסבא שלי היו סנדלרים והאבא של הסבא שלי - גם.

עכשיו אני פנסיונר. אני גבוה ורזה, השערות שלי קצת ג'ינג'יות והעיניים שלי קצת ירוקות וקצת חומות ויש לי משקפיים וכאבי גב ואולקוס - גם. ברחתי מרומניה לארץ ישראל לפני שבעים שנים, בלי כלום. בלי משפחה, בלי בית - גם. והכי חשוב בלי עבודה. הסתובבתי ברחובות רעב ובוכה. כל בוקר הלכתי ללשכת העבודה וכל בוקר אמרו שאין עבודה בשוסטעריי, שזה המקצוע שלי. יום אחד - מודיעים לי שבקיבוץ אחד מחפשים סנדלר. לא ידעתי מה זה קיבוץ אבל מיד הסכמתי. אחרי עוד יום נפגשתי עם בחור צעיר שלא ידע מילה ביידיש. דברנו, כמו בתיאטרון, עם הידיים. עוד באותו יום נסעתי אתו לקיבוץ. נשארתי שם עד לשחרור כשיצאתי לפנסיה.

קיבוץ זה כפר, כולם שותפים במה שיש, וזה היה מעט מאוד. צריפים, פרות, שתי בהיימעס וטרקטור אחד. וטנדר מקומט - גם. הייתה גם סככה גדולה שהייתה גם מוסך וגם מחסן וגם נגריה ומכבסה - גם. נתנו לי חדר קטן בצריף, שחור בחוץ ולבן בפנים. הצעיר שהוא בטח היה מנהל הקיבוץ, הביא איזה זקן, האלטע קאקער שידע יידיש. הוא היה אבא של מישהו ולבש בגדים שהיו גדולים עליו בשלושה מספרים, ובמספרים אני מבין בגלל המקצוע. והיה לו על הראש כובע של גויים, ככה זה היה בקיבוץ, כל השנה פורים, כולם עם בגדים ישנים ומשונים... האלטע זאכען... ואפילו קרועים. מי שהיה יותר מלוכלך מאבק וגריז ואדמה - גם, היה יותר חשוב ומכובד. הצעיר אמר משהו לזקן וזה אמר לי איך אני צריך לעבוד.

"אתה צריך לתקן את הנעלים המקולקלות של כולם. וצריך לתפור נעלי עבודה לכל החברים והחברות. לכל חבר פעם בשלוש שנים ולחברות, פעם בארבע שנים כי הן לא כל כך משפשפות את הנעלים. ולילדים תופרים עלים כשהרגל כבר לא נכנסת לנעל." 'נעלי שבת' כך קראו שם לנעלים נורמאליות, כי במשך השבוע הילדים היו הולכים יחפים.

"ואיפה חדר העבודה שלי?" שאלתי. אז הזקן שאל את הצעיר ואחרי זה הוא אמר לי, "זה גם וגם. כאן חדר העבודה וגם חדר שינה עם אני רוצה להישאר לישון בקיבוץ." רציתי.

"אתה תאכל בחדר האוכל שזה בעצם מסעדה שאפשר לאכול שם כמה שאתה רוצה, אבל אין שם הרבה... הכל בלי כסף... ויש גם מקלחת אחת לכולם."

"מה לכולם?" שאלתי. "לאכול ביחד - בסדר, אבל להתרחץ ביחד?... ערומים?... אבל אחרי שראיתי שבמקלחת יש חורים גדולים בפח שבין המקלחת של הגברים למקלחת הבנות, אז זה לא כל כך נורא...וציוד לעבודה?" שאלתי.

"את זה אתה צריך להביא.", הוא ענה.

"אבל אין לי" אמרתי קצת בבושה. האבא הזה דיבר עם הצעיר הזה ואז חזר אלי.

"תקבל מאה לירות לקנות מה שצריך." ידעתי שזה לא מספיק ופניתי ישיר לצעיר שהיה כנראה בעל הבית, ובקול הכי שוסטרי אמרתי לו:

"קאוואדלע... שוסטער-האמערס... הצוואנג... טשוועקעס אונד האלצענע-טשוועקס... המעסער... לעדער...קלעפעכץ... אונד שוך-לייסטע ... הונדערט לירות נישט געניק."

"סדן, פטישי סנדלרים, צבת, מסמרים, סכין, עור, דבק ואימום - מאה לירות לא מספיקים..." האבא מיד תירגם. ואני הזכרתי לו ששכח את מסמרי העץ החשובים, 'האלצענע-טשוועקס'

והוא הוסיף אותם גם. הצעיר הסתכל עלי כאילו גנבתי לו משהו, כי הוא ידע שבאתי מרומניה. ואז גמגם משהו והאבא שכנראה הבין בגמגומים מיד הסביר לי שהקיבוץ ייתן קצת יותר והוסיף שהצעיר המנהל, שואל בדאגה אם אני יכול לעשות את כל מה שצריך לעשות?

החזרתי לו, "תגיד לו בעברית מה שהיו אומרים אצלנו בבוקרסט... ניין רבונס קענען קיין מניין ניט מאכען, אבער צעין שוסטערס יא." הזקן הוציא איזה צחוק קטן מהבטן ותרגם:

"תשעה רבנים לא יכולים לעשות מניין, אבל עשרה סנדלרים - יכולים." הצעיר צחק גם. זה מה שאני זוכר מהיום הראשון שלי בקיבוץ.

האמת, למרות שעד היום אני לא מבין בדיוק מה זה קיבוץ. זה מקום שם כל האנשים הם חברים, גם אם לא כולם חברים של כולם... והם עובדים כמו חמורים ובסוף לא מקבלים כסף... מי שמע על דבר כזה? והילדים במקום לישון אצל ההורים, ישנים אצל 'שומרת לילה'... אבל אלי התייחסו יפה מאוד ונתנו לי כבוד - גם. כמו בבוקרסט... בקיבוץ מי שעובד קשה יותר – נותנים לו יותר כבוד. ואני עבדתי קשה. הכי קשה היה לתפור ארבעיט-שיך, נעלי עבודה. קנו דערעק של לעדער הכי זול ואת הפאדעשווע שהיום אני כבר יודע שבעברית אומרים - סוליה, הייתי צריך לחתוך מטאייר, צמיג של אוטומוביל. עשו תור. כל יום, בבוקר בא ילד ואחרי הצהרים בא חבר. אצלי היו עומדים על קרטון ואני הייתי מצייר בדיוק את הרגל שלהם וגם נותן להם את המספר, שיידעו לשנה הבאה. ואחרי שבוע הם היו מקבלים את הנעליים החדשות. רק פעם אחת לא הצלחתי. זה היה עם בני שכולם קראו לו 'ברלה שלימזל', אמרו שהוא ככה. עד שגמרתי להכין לו את נעלי העבודה החדשים, מספר - ארבעים ושלוש וחצי, הלכה לו רגל אחת ועין אחת - גם... אמרו שהוא היה בשמירה ובאו פאדאינים שאלה הם טרוריסטים ופוצצו עליו פצצה... לא יודע בדיוק מה קרה,, אני ישן טוב בלילה... שויין... מאז אף אחד לא רצה לקבל את הנעלים האלה, גם אלה שהמספר שלהם היה קרוב. באמת, חבל היה לי על העבודה. בנעלים האלה נתתי את הנשמה שלי. וככה קרה שהנעלים האלה, ארבעים ושלוש וחצי, נשארו כל השנים יתומים.

אז למה אני מספר לכם את כל זה? - אתם לא יכולים לדעת. דבר ראשון כדי להגיד תודה לקיבוץ שהיה לי כמו בית עד לפנסיה ורק אז יצאתי משם. לא שהיה לי קל. בהתחלה הייתי לבד, אבל כבר אחרי שנה הגיעה אימא של אחד החברים. פולניה שלא נדע מצרות כאלה. אבל מה לעשות? פולניה היא לא רומניה, אבל יותר טובה מכלום. בסוף היא דווקא הייתה נחמדה מאוד ואפילו התחתנו והקיבוץ עשה לנו חתונה מאוד מצחיקה, ככה זה אצלם. ביום הם עובדים קשה ובערב עושים צחוק ובלגן. חתונה בלי רב ובלי חזן ובלי חופה ובלי לשבור כוס - גם. רק דברו ודברו ושרו - גם. כשיצאתי לפנסיה יצאנו ביחד וגם עכשיו באנו ביחד, היא עכשיו אצל הבן שלה. ודבר שני וזה הכי חשוב. בשבוע שעבר הקיבוץ עשה חגיגה. מסיבה גדולה ליום ההולדת ה-70 שלו. מגיע להם לקיבוצניקים. היו עומדים בסבלנות ולא זזים עד שהייתי מצייר את הכף רגל של שתי הרגלים, רגל אחת אף פעם לא דומה בדיוק לאחותה התאומה. רק הילדים שלהם היו כל הזמן גונבים קצת מסמרים וקצת מכל דבר. לילדים בקיבוץ מותר הכל. עכשיו כולם קונים נעלים רק בחנות. נעל מתקלקלת, קונים חדשה. לא חבל?... שויין... אז הם הזמינו אותי לחגיגה וגם אמרו לי שהם פותחים לכבוד החג מוזיאון של הקיבוץ. התלבשנו בבגדים הכי יפים שלנו והם שלחו אלינו מכונית להביא אותנו וזה כבר לא היה הטנדר הקאליקער ההוא... ובכלל הקיבוץ כעת נראה יוצא מהכלל. הרבה ירוק ועצים גדולים וקטנים ופרחים מכל הצבעים ובתים בכל מיני צורות... עקומים - גם... ושבילים חדשים עם פנסים שיראו בלילה, וילדים שכבר לא הולכים יחפים... ואז הלכתי לפתיחה של המוזיאון. שרו ונגנו ודברו - גם. ואני בין הראשונים נכנס... ומה אני רואה על המדף הראשון? את הנעלים, ארבעים ושלוש וחצי, שאני עשיתי ואפילו כתבו שם, "נעלי עבודה שיצר שוסטרמן בשנות השישים," וצחצחו אותם - גם. בכל זאת עבדתי עליהם קשה, לא חבל? אפשר היה לעבוד איתם שנה לפחות ואז לשים אותם במוזיאון... נכון שהם כעת במקום מאוד די מכובד. אבל בבוקרסט היו אומרים: דער היט איז גיט, נאר דער קאפ איז צי קליין. איפה האבא הזקן שיתרגם?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/