סשה, מאשה וישה / מאיר מינדל, נגבה

04/12/2017

איור מאת יעקב גוטרמן

בשנות ה-50 של המאה הקודמת כל חבר קיבוץ התגאה תמיד בוורסטיליות שלו:

בראשית הוא נבחר לועדת קישוט, ואחרי כן היה לרכז תרבות. בתום הקדנציה מצא את עצמו בוועדת משק (למרות הידע הצנוע בכלכלה). לאחר תקופה קצרה היה נבחר לוועדת חברים או לוועדת קליטה, ולשיא היוקרה הגיע כאשר נבחר בשיחת הקיבוץ להיות חבר המזכירות. גם עליי לא פסחה הסחרחרת של התפקידים, והגיע יומי להיות חבר ועדת הקליטה של נגבה. אחת לשבועיים היינו מקיימים ישיבות במועדון הקיבוץ, ובהן כמומחים למבחני אישיות, היינו דנים באופים של הנקלטים וחורצים גורלות של אלו, שביקשו להצטרף לקולקטיב הקיבוצי.

יום אחד, עוד בטרם החל גל הקליטה של "בית ראשון במולדת", הגיעה משפחה מחבר העמים ומשאלת לבה - להיות חברים בקיבוץ נגבה; "באנו, ראינו וניצחנו. בביקורנו ראינו, שבחרתם לבנות את הקיבוץ בתוך גן פורח, ראינו חדר אוכל הומה אדם - שלשה דורות בכפיפה אחת ללא שמץ של ניכור, והעיקר- ראינו חיוכים מכל עבר. לא רק אלינו, האורחים, כי אם חיוכים בין אדם לחברו. אהבנו את מה שראינו, ועשינו החלטה: ננצח את יצרינו – את יצר האגירה, את יצר הרכישה המתמדת ואת יצר החמדנות, שאורב לנו - העירוניים - מעבר לכל פינה. נשתלב בקולקטיב הקיבוצי, ואנו כבר נרגשים מן הצעד המשמעותי עליו החלטנו."

במפגש הראשון עם ועדת הקליטה התברר, כי הוא שוטר לשעבר והיא גננת מיומנת. העברית בפיהם - קולחת, והבנת הנשמע אצלם - ללא דופי. הוועדה החליטה, ששנת הניסיון תתחיל בתוך 60 יום, סשה ומאשה ישכירו את ביתם בגוש דן ויביאו את הבגאז' לנגבה. הדירה שנמצאה עבורם - צנועה הייתה, אך זוג הנקלטים ודאי יידע להסתדר וישכיל להסתפק בבית קט, בתחילה. עבור סשה תמצא עבודה במטעי נשירים, ומאשה - תשתלב מיד באחד הגנים. ישה - בן 9, והקליטה שלו תהיה, ודאי, קלה וטבעית.

חודשי ההכנה תמו, והמשאית של הקיבוץ, העמוסה בארגזי קרטון ענקיים, עם המיטות והספה נכנסה בשערי הישוב. ועדת הקליטה התגייסה לפרוק את המשאית מכל הטובין, המשפחה החלה בצעדיה הראשונים בדרך אל ההשתלבות. בתוך יממה הכל הושלם, כוסיות הורמו, והמברכים הגיעו מכל עבר... בישיבה, ועדת הקליטה החליטה, שאני אהיה איש הקשר עם המשפחה, ושפת האם שלי – רוסית - תעזור לי בהדרכתם, ולהם - לא לעלות על "שדות המוקשים" של היומיום הקיבוצי. הכל היה חיובי והדיווחים היו אוהדים: סשה - דייקן וחרוץ, מאשה – אישה עם לב זהב וידע בחינוך, ישה- משתלב היטב. לאחר 3-4 שבועות הגיע לאוזניי רחש בחש קיבוצי; בדואר המדרכות החלו להתעופף שמועות משמועות שונות. הזמנתי את עצמי אל ביתם: "שלום לכם, מאשה וסשה. איך עבר השבוע? מה שלום ישה הקטן, ואיך הוא משתלב בקבוצה?"

מ.+ ס: " תודה רבה, הכל בסדר. אנחנו מאד מרוצים מן הטבע, מן האנשים ובכלל. יעקב שלנו (סליחה, אנו קוראים לו כמו ברוסיה - ישה) מספר, כי יש לו כבר שני חברים, והם לקחו אותו לנחל באזור והראו לו טריקים איך לדוג דגים. הוא חזר מאד מרוצה".

מ.מ.: "איך אתה מרגיש במטע? השמש לא קופחת מדי?"

ס.: "הכל בסדר, האווירה – טובה, והיום החלו ללמד אותי לנסוע ברברס עם עגלת פרי. צריך להיות מאד זהיר עם ההגה ואז העגלה מגיעה לאן שאתה מוביל אותה ולא להפך..."

מ.מ.: "כל הכבוד. זה לא דבר של מה בכך. סשה, תסלח לי על התעניינותי.

יש לי שאלה קטנה אליך. אמור לי, סשה יקר. אתה מבין שהקירות אצלנו - דקים הם, וכל דבר שאומרים בקול רם - הופך, בשל השכנים - לנחלת הכלל. האם ייתכן שאתה הרמת את קולך על ישה הקטן?

ס: (סשה האדים מכעס והטיק העצבני בעין התגבר): "היכן הבעיה, אינני מבין. שלשום ישה היה צריך להגיע הביתה ב16:00. חיכינו לו, ורצינו לדעת מה שלומו. הפסקודניאק הזה, הבנדיט הזה, הגיע ב-17:00! מאשה נהייתה מודאגת, אני התחלתי לחפש אותו ברחבי הקיבוץ, הגעתי לשכונות חדשות עבורי ואיבדתי לגמרי את דרכי. חברים עזרו לי למצוא את ביתי. ממש התביישתי בחוסר האונים שלי, והכל בגלל השרץ הקטן הזה. כמובן, שבבואו כעסתי עליו, כמובן שהרמתי עליו את קולי. אם יעשה זאת שוב, אוריד את חגורתי ואלמדו לקח!! הרי שלי הילד, ועליי האחריות אם יקבל חינוך נכון או יגדל להיות פרחח..."

מ.מ.: סשה יקר, אני מאד מבין אותך. בעיר, כאשר הילד מאחר לשוב, להוריו רצים תרחישים ותסריטים בשל החרדה, שהילד עלול להעלם, להיות חטוף, ומה לא. אך אתם עכשיו בקיבוץ, ואין צורך לחשוש כל כך. הילד מוגן, והוא - עם חבריו. עוד בקשה קטנה לי - אין צורך לדבר בקול רם. אם יש בעיה - תתקשר אליי בטלפון ואני אעזור. זה תפקידי, ותזכור, שאצלנו בקיבוץ זה לא מקובל...".

ס.: "תודה לך, מאיר. אני מבין שקצת הייתי נרגש, ואתה מבין מדוע הייתי אני כה נרגש... אני לוקח ללב, אך להבא – אתאפק, ואם צריך - אתקשר ואתייעץ לפני שהטורים עולים אצלי".

מ.מ.: "תודה, סשה. אני שמח, שההדים שאני מקבל עליכם בעבודה- טובים מאד. מאשה – סבלנית ואוהדת גם לילדים קשים, ואתה חרוץ ודייקן. כל הכבוד".

יצאתי לאוויר הקר ותהיתי ביני לבין עצמי האם הטיק בעין של סשה אמור לרמוז לי דבר מה. עברו כמה שבועות, והאווירה נשארה טעונה. מאשה עשתה חיל בעבודה. אמנם לעתים היא באה בבוקר בעיניים אדומות, אך החברות למדו ממנה לאפות עוגת נפוליאון והודו לה במאור פנים, סשה קטף תפוחים והפגין זריזות וחריצות ראויה. במדרכות הרחש בחש נמשך... בוקר אחד החל "על העוקם". בחדר האוכל ניגש אליי חבר, ובהבעה ממתיקת סוד לקחני לפינה.

"מאיר, שמעת? על הצלחות המעופפות שמעת? כן, כן, אצלנו בקיבוץ".

"אתה בטוח במה שאתה אומר?" תמהתי.

" כן, כן, בסודי סודות אספר לך, כי לא רק הצלחות מעופפות, כי אם גם ספלים".

"רגע, רגע ידידי. מה שמעת?"

החבר רכן לעברי וגילה את אשר על ליבו: "בחדר של ישה ומאשה נראו צלחות מעופפות ונשמעו רעמי התרסקויות. אתה חייב לומר להם כי אצלנו בקיבוץ זה לא מקובל".

המתנתי לערב, וכאשר המשפחה חזרה מן ה"השכבה" הרשיתי לעצמי לבקרם.

"שלום לכם ידידיי היקרים, מה שלומכם? איזה ריח יש בבית? איזו עוגה אפית הפעם?"

וכך אנו מלהגים בסמול טוק עד שהרגע המשמעותי הגיע:

"שמעתם על צלחות מעופפות בסרטים? יש סוגה שלמה של סרטים בדיוניים, שכל חובב קולנוע מוכרח לספר לחברה איזה טריקים ופטנטים יש בסרט".

ס+מ: "ודאי ששמענו, זה תמיד מרתק".

מ.מ.: "ודאי שמעתם שהצלחות המעופפות הגיעו גם לנגבה ואצלנו גם הספלים מעופפים...".

החיוך נמחק לפתע מפני הנקלטים, ושתיקה מעיקה השתררה בחדר. לאחר דקת דומייה אני שואל את שניהם: "סשה ומאשה, מה קרה? מה הצדיק את המעוף של הצלחת ושבירתה?" השתיקה התמשכה, והטיק בעין של סשה התגבר. אולי המתח הנפשי, העייפות והלחץ גרמו לתגובתה העצבנית של העין. לאחר שתיקה ארוכה אמר סשה בכבדות: "נדמה לי שטעיתי. לא הייתי צריך לכעוס בשל שטות, לא הייתי צריך להתעצבן ולא הייתי צריך להעיף את הצלחות שעל השולחן".

השתיקה שבה לשכון ב"חדר", והרגשתי, כי אין צורך בהטפות מוסר נוספות. יצאתי מהורהר. עברו עוד חודשיים שלושה. אני המשכתי לבקר אצל סשה ומאשה ולספר להם על עברו של הקיבוץ, על ההקרבה של הוותיקים, על שדות הדורה (סורגום), שזרעו הפלאחים השכנים. אודות הצלחות המעופפות לא שבנו לדבר. ערב אחד ראתה אותי הגננת של ישה: "אפשר לגזול רגע מזמנך?"

"אפילו שנים"- עניתי. "מה את רוצה לחדש לי?"

"תשמע טוב, מאיר. אתמול מאשה הביאה את ישה ל"השכבה" בעיניים דומעות. למרות הערב החם, היא הלבישה לו חולצה עם שרוולים ארוכים. אני הייתי התורנית, וסיפרתי לילדים סיפור. לפני שיצאתי, והפקדתי את הילדים לאחריות ה"שומרת", עברתי בין החדרים וכיסיתי את הקטנים. ראיתי כי ישה שוכב ער ועיניו דומעות. ניגשתי אליו, התיישבתי על מיטתו וחיבקתיו. פרץ של דמעות ניתז עליי, והילד געה בבכי. הצמדתי אותו אליי בחוזקה, ושרוולי הפיג'מה התרוממו. עור ידיו היה מלא בכתמים כחולים, שהחלו להוריק. "ישה, מה קרה? למה הידיים שלך כה כחולות?". הילד לא ענה. הבנתי, כי אביו לחץ את הזרועות העדינות של הילד באצבעות פלדה שלו. מציעה שתבקר אצלם. אצלנו בקיבוץ זה לא מקובל". הייתי נסער ושמתי פעמיי אל ביתם של סשה ומאשה. ספרתי עד עשר ודפקתי בדלת:

"ערב טוב, מאשה וסשה, מה קורה, איך אתם מרגישים?"

"אל תשאל, מאיר. ישה הקטן משגע אותנו. איפה הוא למד להתחצף? לאביו הוא מעיר ש"לא צריך להרים קול, ואם אני צועק זה לא אומר שאני צודק". לאמו הוא אומר ש"היא בוכה יותר מדי". כל מה שאנחנו עושים- בעיניו זה לא בסדר. איפה הוא למד להיות חוצפן שכזה? מי לימד אותו לחנך אותנו! את הוריו! אתמול הוא ממש הגזים כשאמר לי, ש"אנו מעשנים יותר מדי וכל הבית מסריח מעשן". הוא הצהיר ש"אינו רוצה להתייתם לפני הזמן, כי אנו נמות מהסיגריות". פתאום נעלם מבלי לומר לאן הוא נושא את רגליו. שמנדריק שכזה. מצאתיו אצל חברו, תפסתיו ביד וגררתי אותו תוך בכיו הביתה".

מ.מ.: "סשה, תירגע. זה שייך לגיל ההתבגרות, אל תשפוך עליו את כעסך..."

ס: סליחה, מאיר. איש מועד קליטה לא הכין אותנו שהילד שלי, עצמי ובשרי, יתחיל לחנך את הוריו, ויתחיל להטיף לנו מוסר. אצלנו ברוסיה הילד היה ממושמע, שומע בקול הוריו, הגון ולא מעז להעלות על הדעת מילות ביקורת כלשהן. ואם הילד היה רק מצייץ, מיד האבא היה מוריד את החגורה כדי ללמדו לקח. כאן - הכל אחרת. מי שמע שהילדים מעיזים לדבר עם הוריהם פנים אל פנים?"

מ.מ.: "סשה, אפשר להשחיל מלה? אצלנו לא מקובל ש..."

ס: "לא, מאיר. זהו, הפור נפל. אתם תמשיכו לבנות את הקיבוץ שלכם ולהאמין שהוא ישרוד גם להבא. מאשה ואני החלטנו - כאן לא נישאר. החיים האלו - לא עבורנו נועדו. אתם תמשיכו לבנות את "האדם החדש", כפי שהסברת לנו. אנו מעדיפים להמשיך לחיות כמו שחיו הורינו. אולי זה לא לפי כל כללי החינוך של פיאז'ה או מריה מונטסורי, אך הם היו אוטופיסטים, ואנחנו - אנשים פשוטים, אנשים מן השורה, ולא מתיימרים לראות בדמיוננו את פלאי העתיד מעבר לאופק".

כך תם הנסיון של מאשה, סשה וישה להשתלב בד' אמות בקיבוץ נגבה. כך גם תם הנסיון שלי להמשיך בוועדת קליטה, כי בינתיים נבחרתי ל...ועדת טיולים ואני מכתת את רגליי בטיולים בטבע ולא מתמודד באיתני הטבע האנושי.

חבצלת