סווטלנה / מעוז חביב, צרעה

היה זה בשנת התשעים של המאה הקודמת. אינני יודע מה תזמן לנו המאה הזאת, אם כי אני כמובן יודע שאת שיתרחש ברוב רובה גם לא אדע. 

אבל המאה הקודמת, המאה העשרים, הייתה כל כך עשירה באירועים שהיו כל כך משמעותיים, שהיא תמשיך לספק בלא ספק "דלק" להמוני חוקרים, סופרים, אנליסטים, עיתונאים ואולי אפילו משוררים. זו מאה שהתכבדה לראשונה בהיסטוריה האנושית בשתי מלחמות עולם ובעוד מלחמות רבות רבות בכל קצווי עולם. זו מאה שחזתה בהולדת מדינות רבות רבות הן באפריקה ואסיה ואפילו באירופה, ומנגד - בהיעלמותן של אחרות. זו המאה שהעניקה לנו את הצהרת בלפור, את החלטת החלוקה, בה התחוללה מלחמת השחרור שלנו והקמת מדינתנו וכל מה שהתחולל בעקבותיה. זו המאה שבה התרחשה המהפכה הבולשוויקית האדומה שעשתה מממלכת רוסיה הצארית את מה שהתפתח להיות ברית המועצות, וזו גם המאה ששמונים שנה מאוחר יותר חזתה בנפילת חומת ברלין ובהתפרקות ברית המועצות הקומוניסטית. והיכן אכניס אני את עצמי במכלול האירועים העשיר הזה ובמיוחד בנקודה הזו?

זמן לא רב לאחר נפילת החומה ובעקבותיה - קריסת "מסך הברזל", סיימתי שליחות תנועתית באמריקה הגדולה והתגלגלתי בלא שתכננתי מראש, להנהגת תנועת נוער ציונית שבאותה העת חפץ התק"ם ביקרה, במיוחד אחרי שהקימה שני קיבוצים בערבה הרחוקה. משהגעתי למשרד התנועה שכיאה לתנועה ציונית שכן כבוד כמצוות דוד בן גוריון דווקא בירושלים, ולמדתי פרק או שניים במהותה ובדרכה של התנועה שעד אז לא הכרתי, שאלתי את השאלה שנראתה לי מאוד מתבקשת באותם ימים: "ומה עם הקמת התנועה בברית המועצות לשעבר?" (עדיין לא נכנס אז ללכסיקון הקיצור 'חמ"ע' בהתייחס לאימפריה הקומוניסטית שקרסה).

למה לך להסתבך עם מה שקורה מעבר למסך הברזל? - שאלו אותי חברי הצוות האנגלו-סקסים.

זהו בדיוק - השבתי - המסך ירד ואחינו היהודים שם ובני הנוער היהודים ששם, וודאי וודאי שמחכים וזקוקים לנו. אינכם חושבים כך?

דווקא לא ממש נראה לנו... - השיבו - אבל אם זה כל כך בוער בך אז - 'זבש"ך'. (כלומר - זו הבעיה שלך).

או קיי - אמרתי. אם זבשי אז זבשי. אני מאמין שחשוב עתה להגיע ולפעול שם הרבה יותר מאשר באנגליה, באמריקה או באוסטרליה. אם יש מקום שבו אנחנו יכולים לתרום יותר מכל מקום אחר בעולם - זה שם!

וככה מצאתי עצמי כעבור חודשים ספורים "מפליג" עם ארבע בנות התנועה הישראלית מחיפה בטיסת לילה של "אירו-סוויט", שלמרות שמה המבטיח לא הייתה מתוקה במיוחד, למינסק שבביילורוסיה - זו שנקראה בעבר "רוסיה הלבנה". לכבוד נחיתתנו דאגו להדליק את אורות הסימון של מסלול הנחיתה, שכובו מיד לאחר שעברנו אותה בשלום לצורך חיסכון בחשמל, וככה התחלנו להבין שהגענו לעולם אחר. עוד בהיותנו בטיסה נדרשנו, ככתוב בהנחיות שבכרטיס הנחיתה שקיבלנו, לספור בדייקנות את כל הכספים שאנחנו נושאים עמנו כדי להצהיר עליהם כדת וכדין. תחילה עברנו את ביקורת הדרכונים על ידי שוטרי גבול חמורי סבר שנראה היה בעליל שחושדים בכל אחד ואחת מאתנו שאיננו אלא מרגל שנשלח מהמערב ושיש לתחקר אותו ולהבטיח שלא יחתור תחת אושיות המדינה שזה אך נפרדה מהברית, כלומר - מברית המועצות.

מיד לאחר מכן בקורת מכס, וכאן יש לשלוף את הארנק כדי לאפשר למוכס להוציא מתוכו את כל הכסף כולו, למנותו בזהירות ובדייקנות מרבית ולהשוות את תוצאות הספירה עם ההצהרה שרשמנו בכרטיס. (וחס ושלום אם טעינו).עברנו בשלום את השלב המפתיע הזה, והגענו לדלת של חדר גדול, שבתכו ערימות מזוודות ושתי "ג'באריות" נוטלות מעמנו את סימון המזוודות שלנו שעל כרטיס הטיסה, מחפשות בערימה ולמזל טוב, מוצאות את המזוודות, משוות את הכתוב - ואנחנו עם כל רכושנו - בדרך למחנה. ביציאה מחכה לנו ואן ישן מתוצרת פולקסוואגן. נהג מסביר פנים, נוטל מאתנו מזוודה, פותח את הדלת האחורית הנפתחת כלפי מעלה, תוקע מקל מטאטא כדי שלא תחזור ותנחת מטה וכבר אנחנו נכנסים פנימה לוואן, שם מחכים לנו ארגזים שעליהם נוכל לשבת אחר כבוד בנסיעה שתארך כשעה לעבר מחנה הקיץ הראשון של תנועתנו בחבר המדינות. גם כאן מגלים אנחנו עד מהרה משמעות חיסכון באנרגיה, בבנזין, בחשמל ובמה לא. בכל ירידה שבכביש מכבה הנהג את המנוע כדי לחסוך בכל מה שניתן. משכיבה את המנוע, נחלשים אורות התאורה של המכונית ואנחנו בקושי מזהים את הכביש המתפתל בין יערות שחורים משחור, בלא כל סימון, כאשר גם הבתים המתגלים פה ושם בצד הכביש - מואפלים, ואנחנו כבר מבינים - לצורך חיסכון. כך, הגענו לבסוף בשלום למחנה. המחנה התנועתי שלנו ממוקם במחנה צבאי סובייטי נטוש שכל כולו זרוע באנטנות גבוהות מסוגים שונים. אנחנו לומדים עד מהרה - המחנה ממוקם בבסיס נטוש של חיל הקשר של הצבא הסובייטי.

לפחות עם כל האנטנות הללו אוכל להתקשר הביתה כדי להודיע שהגעתי בשלום, אני חושב לעצמי, אבל עד מהרה מסתבר לי שלא כך הוא. במשרד המחנה יש טלפון אחד ויחיד וגם הוא סגור ומסוגר בארון מיוחד נעול במנעול. המפתח נמצא בידי האחראית ויש לקרוא לה. היא מגיעה וצרור המפתחות בידה. פותחת בדחילו ורחימו את דלת הארון ושולפת טלפון, מסוג זה המוכר לי מראשית שנות שירותי בצבא. כטלפון שדה. יש בסיס. יש שפופרת דיבור אבל חוגה - אין. כל מה שניתן לעשות בו , במכשיר הוא להקיש שוב ושוב על תושבת השפופרת עד שבמרכזיה שבישוב הקרוב ירים פלוני את השפופרת שאצלו.

שיחת חוץ! - מבהירה האחראית.

אהה - אז יש להתקשר למרכזיה העירונית במינסק.

מתקשרים.

שיחת חוץ לישראל - אומר מי שאומר.

אהה. אז יש להתקשר למרכזיה הבין לאומית....

וככה לאחר כשעתיים, אני מצליח סוף סוף לשמוע את קולה של רעייתי (מהטלפון הציבורי שבמקלט היותר קרוב לביתנו שבקיבוץ...) ולדווח לה שהכול בסדר ועל הכול אספר כשאחזור... כשיצאתי נשאתי שוב את מבטי לשלל האנטנות הסובייטיות. מסתבר להוותי שהן לא הועילו. וזהו זה. עכשיו סוף סוף אנחנו במחנה. עד מהרה נבלענו, חמשת הנציגים מישראל במחנה התנועה הראשון שלנו בברית המועצות לשעבר. בנות התנועה הישראלית עמן הגעתי, נטלו קל מהרה את הפיקוד והובלת המחנה, כדי לגלות בדרך הקשה שרוסיה או ביילורוסיה אינן ישראל, ומה שברור ונהיר לנו כאן בהלכות מחנות, איננו תואם בדיוק את צפיות המשתתפים במחנות ששם ואז נוצרו כמובן המתחים שעליהם נאמר שהפיקח לא נכנס למהמורות שצריך להרבה חכמה כדי לצאת מהן. אבל, המחנה התנהל ושישים חניכיו אכן חוו לראשונה בחייהם השתתפות באירוע יהודי, שיש בו חול ויש בו שבת, שיש בו סיפורו של עם ויש בו לימוד תפילה ועיקר העיקרים, שטוב ונעים לחוש בו שאין עוד ממה לפחד ומותר לחוש אפילו גאווה על מה ומי שאנחנו.

באחד הימים העברתי פעילות לחניכים הבוגרים, חבורה של כעשרים צעירים וצעירות בשנות העשרים שלהם. חילקתי לכל אחד דף, סרטים צבעוניים ודבק. (את כל אלה הבאנו עמנו מישראל, כמובן), והסברתי להם את המשימה.

חישבו מי אתם ומה אתם וכיצד אתם רואים את עצמכם. יש לכם סרטי נייר בארבעה צבעים כל צבע מציין השתייכות אחרת. הצבע הצהוב - ליהודי. הצבע האדום - לרוסי. הצבע הכחול – לציוני והצבע הירוק לאזרח העולם. אתם חופשיים לעשות עם הסרטים ככל העולה על רוחכם ולסוף אבקש מכם להצביע ולהסביר לכל היושבים מה משמעות היצירה שיצרתם.

הקבוצה עבדה ברצינות שלא הייתה מוכרת לי משום מקום אחר בעולם שבו פגשתי את בני הנוער שלנו. עד מהרה התגלו הכישרונות האומנותיים של הצעירים. אחד הדביק באדום מנורה ואחרת מגן דוד בכחול. אחת את דגל ישראל ואחר - צמד שופרות. משהסתיים הזמן המוקצב ביקשתי מכל אחד לספר לחבורה את סיפור הדף שלו. היו סיפורים מסיפורים שונים, אבל את לבי קנתה יותר מכל - סווטלנה עם סיפורה, שאז שמעתיו לראשונה ושלאחר מכן שמעתי כמותו עוד ועוד.

- שמי סווטלנה," - אמרה. - אני בת עשרים ושלוש ובשנה הבאה אסיים את לימודיי באוניברסיטה. חייתי את כל חיי כמו כול בת רגילה בלי בעיות מיוחדות. בית ספר יסודי, תיכון. חברה בקומסומול ויש לי אפילו כמה חברות טובות משם. עכשיו, אני באוניברסיטה וכבר חשבתי לאן אני פונה הלאה מכאן. אבל, לפני ארבעה חודשים קרה לי משהו ממש ממש בלתי צפוי. אני יכולה לומר - כל העולם שלי התהפך ככה לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת. ערב אחד, קראה לי אליה סבתי, שאותה אני אוהבת אהבת נפש. היא כבר באמת זקנה מאוד, ואני מניחה ששתינו יודעות שזמנה בעולם הזה קצוב. אז ככה, היא קראה לי, הניחה יד על כתפי ולפני שדיברה כבר הבנתי שזה לא עומד להיות סתם כך עניין של יום יום.

- יש לי דבר חשוב מאוד לספר לך.

- מה כבר קרה? - נבהלתי.

- קרה? לא קרה, אבל, אולי אחרי שאומר לך - יקרה.

- נו, אז תגידי - הגבתי מתוחה כמו קפיץ.

- ראי, חביבתי - אמרה. - מעולם לא סיפרתי לאמא. היא - איננה יודעת, כך לפחות אני חושבת. אבל היום אני מרגישה שאני חייבת לספר לך. אני חייבת, כי שנים רבות, אולי רבות מדי, שמרתי את הדבר עמוק עמוק בתוכי, ויותר אינני יכולה.

אז מה זה - נזעקתי.

תקשיבי היטב - אמרה - סווטלנה שלי, עליך לדעת שאת יהודייה.

???

כן, כן. אני נולדתי יהודייה ועד הפוגרומים הגדולים גם חייתי כיהודייה. אחרי הפוגרומים שבהם איבדתי רבים מבני משפחתי, החלטתי להסתיר את זהותי כדי לשרוד. התחתנתי כמו שהתחתנתי עם סבך הנוצרי שהלך לעולמו, וחייתי כנוצרייה כל חיי בהמשך. לא סיפרתי מעולם לאמך, אבל חשתי שאני חייבת לך, שלפחות את תדעי. היום אנחנו חיים בעולם אחר. היום יש ליהודים מדינה משלהם בארץ ישראל. תחליטי את מה שתחליטי, אבל לפחות תדעי באמת מי את ומה את והיכן שורשיך...

איך אומר לכם? - המשיכה סווטלנה - כל עולמי כמו התמוטט עלי לפתע. עשרים ושלוש שנים חייתי כמו שחייתי, ולפתע פתאום הסתבר לי שבעצם, מי שהייתי היא לא מי שאני באמת. לא ידעתי היכן לשים את עצמי. אני יכולה לומר שכל עולמי הסתחרר. מי אני באמת? - שאלתי את עצמי. - מה המשמעות של מה שגילתה לי כך סבתי לפתע פתאום בערוב ימיה? שבועות הסתובבתי כסהרורית. לא ידעתי היכן לשים את עצמי. ואז, אז שמעתי על המחנה הזה. שמעתי והחלטתי להירשם. והנה - אני כאן. וכאן, אולי בפעם הראשונה בחיי אני באמת מרגישה - שייכת. באמת מרגישה שקניתי לי את הזהות האמתית שלי. כאן, בחברתכם אני מרגישה שאני - זו אני. אתם רואים? הדף שלי צהוב כמעט כולו. כי זו אני. כי אני יהודייה. בקצה בקצה סימנתי נקודה כחולה. זה בשביל הציונות. אינני יודעת. אולי יום יבוא והנקודה הזאת שהיא כל כך קטנה ושולית היום עבורי עוד תגדל. אבל עכשיו כל מה שחשוב לי זה - הצהוב הזה הממלא את הדף. זו היהדות. זה שאני יודעת מי שאני ומי שאהיה מעכשיו ועד עולם.

הכול הקשיבו ואני חשתי עמוק עמוק בלב לא רק סיפוק אלא תחושה הרבה יותר עמוקה של שליחות, אפילו של ניצחון. הנה, בעבור זה יותר מכל אנחנו כאן. שמונים שנה עשה המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ככל שיכול כדי למחוק, להחניק ולהעלים את היהדות, והנה, אנחנו כאן כדי לעזור לה לחזור ולצוף על פני המים.

עברו שנים. תנועתנו תקעה בחבר המדינות יתד חזק. בכל קיץ נערכים ברחבי היבשת מחנות קיץ רבים אליהם מגיעים מאות רבות רבות של משתתפים. עולים רבים מבוגרי התנועה עלו ועולים ארצה. אחרים מגיעים לתוכניות שנתיות בישראל טרם עלייתם. באחד הימים, בעודי יושב במשרדי בירושלים נכנסה לחדר צעירה תמירה וחייכנית.

כן? - אמרתי,

נושא את עיניי, אך חשתי שמשהו מתגלגל במוחי ואין זו סתם כניסה רגילה של חניכה.

אינני יודעת אם אתה זוכרת אותי, אבל אני מאוד זוכרת...

סווטלנה - קראתי וקפצתי ממקומי לחבקה.

אכן, סווטלנה.

היא הגיעה יחד עם קבוצה לתוכנית לימודית שלנו בארץ. כעבור זמן לא רב, אירחתי בביתי בקיבוץ כמנהגי משכבר הימים את כל הקבוצה, כדי לספר להם את סיפור הקיבוץ בכלל ואת סיפור קיבוצי בפרט. סווטלנה ישבה עם החבורה כמוקסמת וכאשר הגענו בסיורנו בקיבוץ לאזור הפעוטונים, ראיתי את עיניה נוצצות ודומעות גם יחד, כאילו חשה שהנה, הילדים הללו שכאן, נולדו והם גדלים למה ולמי שהם ולא יאלצו לעבור את המהפך והמהפכה שעברה היא.

היום כבר אינני ממלא את תפקיד ראש התנועה. אבל עבורי סווטלנה הייתה ונותרה מהות הסיבה שבעבורה הלכנו לפעול שמה, במי שהייתה יהדות הדממה. וסווטלנה? סווטלנה חיה היום בישראל. לא בקיבוץ אבל כאן, בישראל. לצערי כי רב, מדינת ישראל לא ידעה ואיננה יודעת להאיר את פניה ליהודים ויהודיות כסווטלנה והם צריכים להיאבק אל מול הממסד הדתי כדי שיכיר במי ובמה שהם באמת, אבל זה כבר סיפור אחר.

ואם נחזור לתחילת הסיפור, לסבתה, היא וודאי לא זכתה לראות את נכדתה עושה את הצעד הגדול הזה ועולה לישראל, אבל זכתה גם זכתה לראותה חוזרת אל חיק היהדות שאותו עזבה היא כדי להמשיך ולהתקיים. ועוד חשבתי לעצמי בסוף כל הסיפור הזה - אכן, הנקודה הציונית הכחולה הקטנה בקצה הדף של סווטלנה, גדלה גם גדלה, אך מעולם לא האפילה על הצהוב שבדף.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/