נס חנוכה שלנו / איציק אגם [העוגן]

היינו בכיתה ד'. השנה הייתה 1956.

בסוף אוקטובר "פרצה לפתע" מלחמת סיני, או בפי המהדרין "מבצע קדש".

אבל בקיבוץ התכוננו למלחמה כבר הרבה חודשים לפני כן. נבנו מקלטים חדשים וגדולים שקיימים עד היום הזה. ליד כל בית ילדים נחפר בונקר למקרה של הפצצות.

ליד בתי החברים נחפרו תעלות "זיג-זיג".

שניו (שמשון) מרר, האחראי על ה"נוּקְטַה", מחסן הנשק של הקיבוץ, חילק רובים לחברים. תרגלנו "מצב חירום" של כניסה למקלט (אם הייתה התראה מוקדמת) או לבונקר אם לא. אנחנו כמובן העדפנו את מקרה הבונקר!

קינאנו במירון גבעון מקבוצתנו, שהתפאר שאת אבא שלו גייסו לצבא "והוא אולי אפילו ימות". אנחנו בקבוצת "רימון" היינו נלהבים למדי. עיינו שוב בכל ספרי "חסמבה" ובהחלט היינו מוכנים לקרב. בסופו של דבר התנהלה המלחמה הרחק מהעורף והסתיימה תוך כמה ימים. מאחר והימים היו קרובים לימי חנוכה, היו מי שקראו לניצחון "נס חנוכה שני".

אלא שבכך לא הסתיים "נס חנוכה" שלנו. הוא נמשך במקלטים שנבנו זה מכבר.

כדי שהילדים לא יכנסו ו"יעשו בלגן", התקינו בדלתות המקלטים "מנעול בלוף" שנועד להטעות את הילדים כאילו הם נעולים, אבל למעשה ניתן היה לפתוח אותם באופן די פשוט ע"י הזזת וו מבפנים, כיאה למקרי חירום. כמקובל במקרים כאלה, אנחנו הילדים היינו הראשונים לגלות איך ניתן לפתוח את המקלטים. פעם בזמן תרגיל חירום אפילו הראינו לזילפה המטפלת איך פותחים את המקלט ה"נעול"...

לכאורה לא היה דבר חשוב במקלטים. סתם מקום חשוך מאוד שאהבנו לשחק בו ב"מלחמה". ובכל זאת עניין המנעולים הטריד אותנו. למה לשים "כאילו מנעול" אם אין במקלט שום דבר חשוב?

יום אחד החלטנו, צבי גורן, שמחה פלג ואנוכי לרדת לעומק העניין.

נכנסנו לאחד המקלטים. הוא היה חשוך כל כך שלא ניתן היה לראות דבר. אבל עוד ממשחקינו בהם בעבר, וגם מסיפורי "חסמבה", מהם שאבנו את רוב חכמת חיינו, ידענו שאם נשארים בחושך זמן מה, העין מתרגלת ואתה מתחיל לראות הכל. נהנינו לחכות כך עד שתחילה ראינו את ידינו ואח"כ את הדלת ואת הקיר ואם חיכינו מספיק, אפילו את המדרגות בצד השני.

אז זהו. שם, במדרגות של היציאה השנייה, מעבר לקיר קטן, גילינו משהו מעניין. ארגז ובו מספר קופסאות פח סגורות היטב. אם הן סגורות היטב, אז שווה לפתוח אותן. בעמל רב פתחנו קופסה אחת והתאכזבנו. היו בה רק מציות יבשות למקרי חירום. אבל מתחת לקופסאות המציות, נראו קופסאות אחרות שהעלו את חשדנו. פתחנו אחת מהן ועינינו התרחבו באי אמון. נס קרה לנו! בקופסאות היו מסודרות אחת על גבי השנייה בסדר מופתי לא פחות ולא יותר מאשר עשרות חפיסות שוקולד "פרה אדומה" אמיתיות לגמרי.

כנראה החליט מי שהחליט, ששוקולד הוא גם מזין וגם יועיל להרגעת הילדים במקרי חירום.

בימים שכל כמות השוקולד שיכולנו לחלום עליה הייתה קובייה אחת פעם בשבוע, ביום שישי, אין לזלזל בחפיסה שלמה. והנה לפנינו קופסה מלאה חפיסות! נס חנוכה אמיתי שיספיק ליותר מ-8 ימים!

בעדינות ובאי אמון פתחנו חפיסה אחת. היססנו מעט. אולי השוקולד בכלל מורעל כדי להרוג את האויב אם הוא פורץ למקלט? הרי אם יראה את השוקולד, בטח דבר ראשון יאכל ממנו וככה יינצלו הילדים!

אבל ריח השוקולד היה חזק מאיתנו. החלטנו שאם הוא באמת מורעל כמו שהגיוני, אז "תמות נפשנו עם האויב" וכדאי לנסות לטעום.

טעמנו חתיכה קטנה מאוד וחיכינו למוות הוודאי באומץ הראוי.

מאחר ולא קרה כלום במשך 30 שניות (יותר מזה לא יכולנו התאפק), טעמנו חתיכה נוספת. שוב לא קרה כלום. בתאווה רבה אכלנו חפיסה שלמה. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד כמה.

עד שאחד מאיתנו הציע ש"כדאי כבר לצאת". מיד הסכמנו איתו. קיבותינו שהיו רגילות ללחם עם ריבה לכל היותר, לא בדיוק יכלו לשאת את מטען השוקולד שאכלנו.

בקושי הצלחנו להגיע לבית הילדים ובמשך זמן רב בילינו שם בריקון מעינו.

אבל זה לא הרתיע אותנו. במשך ימים רבים היינו עוברים ממקלט למקלט ואוכלים "רק כמה חפיסות" מכל מקלט כדי ש"לא ירגישו".

היינו מאושרים. למכבים היה נס שהיה בסך הכל קצת שמן ואצלנו קופסאות מלאות "פרה אדומה"!

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/