חרט דק יותר - מדויק / אורי בית אור [גבים]

ימים טובים היו בישראל. בימים זמרנו ודיללנו ועישבנו ופלחנו והשקינו ואספנו פרי ורווינו סודה שהקפידה לא להסגיר סודה. 

כשגמרנו לעבוד, חיכתה ארוחת ארבע וחצי בחדר אוכל. אכלנו לחם מרוח במהילת מים בריבה ואנשובי לתתרני הטעם. והיה חרדל כי היה זול ודל. קינחנו בתה שחומו רב ממתקו ושמרעיב. אחרכך רצנו עד מפלסים או עד סיבוב כפר עזה או למרחבים. כשחזרנו, התקלחנו, ערבנו ארוחת ערבית. ואז? כשסידרנו עבודה, התוועדנו בוועדה. ושבקיבוץ נסגרה כל דלת ונפתח חלון, עשינו את העלון.

אמנון היה רב לכל דבר-כתב. בהנהונו הספקני התמניתי לצייר המערכת; זאת, בתנאי שקצת כן וקצת אולי לא ארחיק לכת; וגם ניסיתי כוח בכתיבה. בכוח הכתוב נהייתי חשוב, איש מהישוב! ניסיתי לשרבט מילים, לפתוח בחצי משפט ואיפה שהוא אחרכך להשלים. הורי אמרו שכתיב וקריא בריא. בקיבוצי לא דיו בכך. נדרש חוש שלא להעליב, לומר "לא." בחן, שיישמע כמו "כן."

ערב שבת אחד חגגנו קבלת שבת בחדרוכל הישן. צריף ארוך וצר שקירותיו היו נופלים מזמן לולא תמכו בו ספסלים ושולחנות, שצרותם צרה כרחבותם וסביבם מסיבים שמונה. אוכלים מספל וצלחת לא מוצלחת מאלומיניום של מזמן. והיה כו"מ, כלומר כף ומזלג. סכין? בקושי אחד לשולחן, אם העבדים של הפרחים לא נטלוהו לשדה מכאן. 

כשעלתה שבת מהכביש, מצאה שכבר שובתים בביתנו. נשאר קצת חול. כשבאה, נעלם, איננו. בעיצומה של רדת המלכה, כשהמרק הוגש, שב החבר חננאל ממשמרת שנייה. בפלחה חרש שדות ופיתח תלמים, עשה שדה ועוד חצי. חרש, דיסקס, זרע ומיד בא עם השבת להתעלס כשכולו רווי בלס, בחול. לפני שבא אל המלכה אותו חלוץ, שטף פניו, תלתל בשערו והריהו רחוץ. האמת, זה מה שאפשר הברז שבחוץ. שומר שבת הוא חננאל. שבת, שבת רק לעמל. 

חדרוכל היה מלא. ספסלים דחסו זוגות. כשחננאל נכנס לצריף שזה בית מצרף, איש לא אמר לו: "הצטרף, טובים שלושה טוסיקים מישבן+ישבן." הייתי חדש אז בקיבוץ והרגשתי די-לחוץ.  סימנתי לו ש-"בוא ונצטופף." כך קורה למי ששבת מימינו ולס לו משמאלו. בלילה התמרמרתי: איך זה שבמקום עמל, של גאולת עם ואדמה, לא נותנים מקום לעובד בקודש-מה. כדי להירגע , כתבתי בעלון, די במדויק תחת הכותרת "בחרט דק" על טרקלין מפואר שלא ניתן מקום בו למי שעבורו נועד, גו' ולא נגמר נגד ובעד.

העורך ראה את הנולד וייסד מדור די מבורדק, הלוא זה "בחרט דק" . "חרט דק" חרק, עשה רעש בתנועה וקצת ברדק. חשבו שהלעג בגללם. שהנה, חבר עמל בא למסעדת התנועה ולא נותנים מקום לחבר עמל, צנוע, לא נותנים כבוד וזה עוד לא הכל. במסעדה זו לא מגיע לו לאכול. למה? כי הוא אמנם עובד, אבל לא פעיל! כותבי האיגרות ששם קבעו שחרט דק עבה מדי. לא כללו אותו בשבועון תנועתי שאוטוטו ייצא לאור. חרט דק או לא? הימים ימי שעוונית, "גסטטנר" למפונקים בעם. היה זה מעין דף משומן. כשמדפיסים עליו,נחתכים בו סימנים שם וכאן. במכונה שמורחת צבע, איפה שנפרץ המשומן, הסימנים מצמיחים ניצנים. כך מתנפק עמוד כתוב ומצויר עז שומן ומצח, שנחרט לנצח.

מעניין, מי שרצה להתבונן בקיבוץ, זה ייתכן לו רק דרך מה שמשתמן... כך היו פני הדברים עד שבא זירוקס ודחק, הרים, החרים ישן מפני חדש. אמרו שאילו ד"ש לא שולחים למי כוחו תש. אז"לו השעוונית, החרט. ציורים התחרטו על שנחרטו בחרט שחוד מתכתו עוקצני ועוביו שונים. כדי לחסוך, היה לי חרט אחד, הכי דק. מניסיון למדתי שדק יכול להתעבות. העבה, לבו גס בדק. כמוכן. אז הומור היה רק דק. איחדנו כל שניים לחרט דק.

עד היום מונצח אותו ברדק. באחד העלונים כתבתי על ילדי כתה א'. פרסמתי את הכתבה, ציירתי תרנגול גדול וכתבתי מחתחתיו: "הידד אני קורא." חברים נהנו מהאיור המשובב לב ובצייר שגם כותב. לטעם הילדים, זה לא ערב: "למה לתרנגול רק שתי אצבעות! גבר כזה לא יכול להיות!" * בהיותי הצייר של הקיבוץ והיחיד בו, צוויתי במצווה: לך לך, צייר שנה טובה. היו בטוחים שאני יכול לגלות בגלויה שהקיבוץ טוב, אם תתנו לו קצת מהיבש וקצת פחות מהרטוב הטוב. די לשכנע אחרים והכי חשוב את החברים. נטלתי חרט דק ומדויק, מתחתי קו דקיק ארוך בשעוונית, כמו אופק מתאפק ומתדקדק ומתרחק. עליו הנחתי נקודות, צמרת עץ, ברז שגוחן לקרקע לגמוע מים. זהו בינתיים. הבאתי אותה ברכת השמים והארץ למדפיס הטוב שבתל אביב. האיש אהד את חלוציותנו, נלהב ממעשי ידינו. ראה את הגלויה, שמח בה והבטיח שתהיה כמו שלא הייתה ולא תהיה כמוה. לקראת ולפני שבאה לשנה עדנה, הגיעו הגלויות אל הקיבוץ. ראיתי וחשכו עיניי. את הקו הדק מדק עיבה, השמין, השחיר משחור. הנקודות עליו תפחו לכתמים גדולים, בור חבר לבור. כשנפגשנו, כעסתי שכה עיבה את המציאות, הגיס בה את לבו. לאופק שכזה, מי ירצה לבוא? השכפל הסמיק, נבוך והתנצל: בציורך, נהניתי מהרמז שבצל. ביטלתי כל חיסרון, שאיש לא יתבהל. חששתי שיושבי על משמנים לא יבינו את הרזים. העם צריך אופקים - ונקודות לבנות להקים ולהקים. שנה טובה עושה טובה למציאות: ציירתי? עשיתי, שמתי, הגשמתי. לא ידעתי מה לומר. לקיבוץ שבתי ולא חשבתי. חברים ברכו על גבעות והרים שבציורים שסוף סוף מובנים לחברים. הרי זה מה שהם עושים: מעבים אופקים. חזק ציירת, תבורך. תמשיך כך! מאז, לחברים אני מצייר עבה - ולי רק את הדק הטוב והיפה; ורק את ההומור הדק/

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/