הקיבוץ שלי ואני / מאשקה ליטבק, נגבה

איציק ואני בני אותה קבוצה, הוא השתחרר מהצבא שנה אחרי, אחרי ששירת כקצין ביחידה מובחרת. עבדנו יחד בענף השלחין, היינו שכנים בשכונת הצריפים. לימים גם היינו שכנים כשעברנו למגורי קבע בבתים. 

בחורף בימי גשם, שובצנו שנינו לתורנות שבוע שמירת לילה. איציק ואני תמיד משוחחים על הא ועל דא, פעמים שותקים, אני קוראת ספר והוא צופה בטלוויזיה. ככה עוברת לה תורנות השמירה עד שעות הבוקר המוקדמות. בתורנות אחת, שמתי לב שאיציק, קצת לחוץ. שאלתי אותו מה עובר עליו, הוא סיפר לי שהחליט לצאת ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות. אשתו תמר כרגע בהריון ראשון עם תאומים, אין כבר בית תינוקות כמו פעם, הילדים ישנים עם ההורים, והוא מתלבט מה יהיה אחרי לידת התאומים. ככה אנחנו משוחחים, אני מעודדת אותו כן לצאת ללמוד, הוא בחור חכם וסקרן, ובאמת הגיעה העת להתקדם בחיים. בסוף השנה איציק יוצא ללמוד, במזל טוב נולדו לו תאומים - בת ובן. פעמים אני פוגשת אותו על מדרכות הקיבוץ שהוא דוחף עגלת תינוקות זוגית, שלום, שלום, מה נשמע ואיך הולך בלימודים, הוא נראה מאושר.

עברו שנים. איציק חזר מהלימודים, נבחר למרכז משק. בגמר הקדנציה של ריכוז משק, עבר לעבוד בחברת הובלה, ומשם לתפקיד מרכזי בארגון מגדלים אזורי. נולדה לו עוד בת, התאומים כבר בכתה ד'. הוא מקבל הצעה לשליחות כלכלית בחו"ל. המשפחה כולה נוסעת לשלוש שנים לדרום אמריקה, חוזרת חזרה לקיבוץ. בינתיים בקיבוץ התחילו בתהליך הפרטה, שיחות קיבוץ כמעט כל שבוע, ויכוחים בחדר האוכל סביב השולחנות, חברי הקיבוץ מנסים לעכל את השינוי שיהיה בחייהם. לאיציק זה לא מפריע, עם חזרתה של משפחתו ארצה, מיד הוא מוצא עבודה בחברה של סחר חוץ, כמו נדמה כי הכין מחו"ל את מקודם עבודתו החדש. הקיבוץ החל בתהליך ההפרטה. מגרשי החניה בקיבוץ מתמלאים ברכבים פרטיים, לאיציק אין בעיה להחזיק בג'יפ טויוטה שחור וחדיש, ואת המשכורת שלו הוא מעביר לקופת הקיבוץ.

השנים עוברות, התאומים השתחררו משירות צבאי, הבת התגייסה לפני שנה, משפחתו של איציק שיפצה את ביתה כמו הרבה משפחות אחרות בשכונה, עכשיו יש לו בית של 160 מ"ר, עם גינה יפה שמתחזק אותה גנן שכיר מהמושב השכן. גם עוזרת בית יש להם, ממש חיים טוב בקיבוץ המופרט. אני שכנה שלו, בשכונה בה גרים הרבה מבני שכבת הגיל שלנו. יש לנו שכנות טובה, פעמים נפגשים לשיחות על הדק הגדול, מעבירים מידע ורכילות על הנעשה בקיבוץ, גם על הנעשה בארץ וקצת קיטורים על פוליטיקה.

יום אחד, איציק מקבל טלפון, שיחה עם מספר לא מזוהה, הוא עונה, ומעבר לקו היה זה ידידו נחום. נחום ואשתו יעל גרים כעשרים שנה בחו"ל, והם אלה שקיבלו בחום את איציק ותמר כשבאו לשליחות בדרום אמריקה. עזרו להם להתארגן בארץ החדשה, הכירו להם שם את מוסדות הממשלה. עזרו בפתיחת חשבון בנק, הביאו אותם למסיבות של הקהילה היהודית/ישראלית הקטנה, שתי המשפחות קשרו קשר עמוק של ידידות. עכשיו, נחום ויעל באים לביקור מולדת, ורוצים לבקר בקיבוץ, עליו שמעו הרבה סיפורים. איציק שמח, הזמין את נחום ואשתו לבקר בקיבוץ באחת השבתות. בשבת הוא תמיד בקיבוץ, אלא אם הוא טס לעבודה בחו"ל. תמר שיתפה אותי בהתרגשות גדולה על הביקור הצפוי, אני הצעתי את עזרתי להם במה שירצו.

בביתם של איציק ותמר יש התרגשות רבה לקראת הביקור. הגנן נקרא לסדר את הגינה, לכסח את הדשא, מהבית עלו ריחות של אוכל, וגם עוגה טובה נאפתה. נחום ויעל הגיעו בשבת לקראת הצהריים, שתי המשפחות ישבו בגינה בחוץ, על השולחנות היו דברי מאפה תוצרת בית וכוסות קפה, שיחה נעימה קלחה לה, על מה שנשמע מעבר לים ועל הקיבוץ. לאחר אין ספור סיפורים, איציק הציע לאורחיו ללכת ברגל בקיבוץ, שיראו על מה הוא סיפר להם לפני שנים. בתחילה עברו באזור בתי הילדים, עברו אל הדשא הגדול במרכז הקיבוץ, נחום שאל מה זה הבניין הגדול הזה ממול? זה היה פעם חדר האוכל של הקיבוץ, ומאז ההפרטה לפני חמש עשרה שנה, השכירו אותו לחברת הייטק. אולם האוכל הגדול חולק עם קירות זכוכית לבנה לפינות עבודה עם מחשבים. הקיבוץ מקבל כסף על השכרת חדר האוכל. נחום ואשתו היו המומים, חדר האוכל היה סמל מרכזי בכל קיבוץ כך אמרו האורחים. דברים רבים השתנו בקיבוץ בשנים האחרונות ענה להם איציק, בואו נלך לחלק המשקי. עברו ליד מגרש הטניס, איציק אומר להם, תראו, איזה מגרש טניס חדש יש לנו, ואחד מהחברים המשחק באותה העת טניס במגרש, אומר בחצי קול, המגרש הזה כבר קיים עשר שנים, וצריך לשפץ אותו, איציק בולע רוק וממשיך לעבר הרפת. בואו אראה לכם את מכון החליבה הוא אומר לאורחיו. מתקרבים לעבר הרפת. איציק שרואה שסככות העגלות שהכיר נעלמו. במקומן ישנן סככות רחבות וגדולות יותר. עשרות עגלות ועגלים מתרוצצים בתוכן, בור התחמיץ מלא. איציק נבוך, הוא לא רואה את בניין מכון החליבה שהכיר מקרוב, בעבר היה עושה תורנויות חליבת ערב ובשבת, וסיפר על כך הרבה לחבריו בחו"ל, איך היה עובד על טרקטור בשדה, ותורנות חליבה ברפת. עכשיו אין מכון חליבה. נעתקו המילים מפיו, לא היה לו הסבר מניח את הדעת לאורחיו איפה מכון החליבה. נבוך הסתכל ימינה ושמאלה, עד שראה את אביתר בנו של חברו שרגא, נוסע על אופניים עם בנו. אביתר ראה את איציק ואורחיו, נפנף ידו לשלום, עצר את אופניו ליד סככת העגלים, הוריד את בנו מכיסא האופניים, ושניהם יחדיו הלכו יד ביד לעבר שוקת המים של העגלים. איציק אמר לאורחיו, חכו פה רגע, ונשא במהירות את רגליו אל אביתר ובנו. תגיד לי אביתר איפה מכון החליבה והפרות שאל? אביתר הסתכל אליו ואמר בשקט: איציק, את רפת החולבות חיסלו לפני חמש שנים, עברנו לגידול עגלים ועגלות שמביאים אותם באנייה מאוסטרליה, שיפצו את הסככות שהן כרגע קרנטינה, מגדלים אותם עד משקל רצוי לסוחרי הבשר, ומוכרים אותם, כעת, הרווח לקיבוץ גדול יותר ממחיר החלב שקיבלנו עם רפת חולבות, סיים אביתר את דבריו. איציק נשאר המום. הסביר לאורחיו את מה ששמע מאביתר, והציע להמשיך בסיור לעבר הלולים ודיר הצאן. פתאום הוא רואה במרחק של חמישים מטר כי במקום דיר הצאן שהכיר, ישנה סככה לטרקטורים של ענף גידולי השדה. מחשבות רצו בראשו, איפה הייתי כשעשו את השינויים האלה? למה לא עדכנו בעלון של הקיבוץ? איזה בושות עושה לי הקיבוץ? אני שהייתי מרכז משק, ומכניס עכשיו משכורת גבוהה של עשרות אלפי ₪ כל חודש לקיבוץ, לא יודע שאין כבר רפת ודיר צאן. הרגשת עלבון צורב הציפה אותו, פניו לא הסתירו זאת. בואו נלך אל אזור הלולים אמר לאורחיו, בדרך ללולים הם התפצלו, תמר ויעל הלכו לאיטן ושוחחו בנחת, איציק ונחום מקדימה, איציק לא הסתיר מחברו נחום את הרגשת העלבון שתקפה אותו על חוסר הידיעה מה יש בחלק המשקי של הקיבוץ שלו. בתוך תוכו יתנחם שאורחיו יראו לול תרנגולות. אמנם לא לול תרנגולות המטילות ביצים, אלא לול פיטום. איציק מסביר לנחום ידידיו: דע לך שאני הייתי מרכז המשק לפני עשרים וחמש שנים, יזמתי את השינוי בלול, לעבור ללול פיטום, ומהלך זה הכניס הרבה כסף לקיבוץ באותם הימים. הם מתקרבים לאזור הלולים, ממרחק נראים צבעים שונים ומשונים למבני הלולים. איציק מתקרב בחשש למה שיראה הפעם, ועוד יותר אלו הסברים ייתן לאורחיו, מתוך חמישה לולים נשארו רק שני מבנים, כבר מזמן אין בהם תרנגולות. אחד מהם מחולק לחדרים עם דלתות. על דלתות החדרים אפשר לראות שלטים: סטודיו לאומנות, מתקן אופניים, עזוז משרד בקרה איכות בע"מ, עץ ועצה נגרות ביתית. אל בנין הלול השני כבר לא הלכו. איציק בלע את עלבנו בשתיקה, וליווה את אורחיו חזרה לביתו.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/