הארבעה / עופרה בריל, עין השופט

אורנה הייתה אישה מוכשרת. כבר כאשר החלה את חייה בקיבוץ נהגה מדי פעם לכתוב לעיתון המקומי, רשימות שאנשים נרגשים היו באים אליה, כבדרך אגב במדרכה ולוחצים על את היד- כול הכבוד הלוואי וגם לי הייתה שפה כזו וכתיבה רהוטה כזו. אורנה בביישנותה הייתה מתכווצת וממשיכה לעבר חדרה. במשך השנים המשיכה בכתיבה ועסקה בתחומים שונים - הכתיבה הייתה כמו חיידק שלא נותן מנוח. רק פורסם המאמר שלה וכבר חשבה על נושא אחר שאפשר לגעת בו ולכתוב עליו. היו ימים שנגעה בנושאים קשים בתוך הקיבוץ ואז הייתה נוהגת לכתוב את הדברים תוך כדי הליכה לילית ברחבי הקיבוץ - הכול בראש. כאשר לקחה כבר את העט ופרסה את הדף החומר פרץ כאילו מעצמו. העבודה ככותבת נתנה לה סיפוק רב - אף אחד לא אמר לה על מה לכתוב ואיך לכתוב. כול רשימה נמדדה על פי העניין שגילה בה עורך העיתון ולהפתעתה כמעט ולא נדחה אף מאמר או רשימה שהעבירה למערכת. הכתיבה הייתה בשבילה כאוניברסיטה בזעיר אנפין. כול ראיון היה עם מומחה בנושא אחר וכול ראיון נתן לה השכלה בתחום אחר.

לימים אורנה קיבלה על עצמה עריכת חוברות ששרתו את כלל חברי התנועה. פעם בנושאי עריכת עיתון ופעם בנושאי קליטה בקיבוצים ופעם בנושאי ארכיון. אורנה לא חשבה אף פעם על הגמול הכספי עבור עבודתה שהייתה עבודה לא קלה. תמיד מתוך נאיביות קיבוצית, הבינה שעריכת החוברת היא מעשה של התנדבות ואף אחד לא חייב לה על זה כלום. כול הניסיונות שלה לנסות ולתגמל עצמה בימי עבודה או בתשלום זעיר נתקלו בחומות בצורות של אדישות. עריכת עלון היא מעשה מרכבה. יש לתכנן את החומר כך שיהיה מעניין שיהיה ייחודי לתחום בו עוסקת החוברת, שיהיה כתוב נכון בלי שגיאות דפוס ושיהיה מעשיר את הקורא.

לאורנה נוסף לכול זה היה חשוב שהחוברת תהיה נעימה לעין - שיהיה כייף להחזיק בה ולקרוא את תכניה. על חוברת הייתה אורנה מקדישה כשלושה חודשי הכנה. איסוף החומר, ראיון עם מי שנחשב לבעל דעה בנושאים בהם עסקה החוברת, צילומים, עריכה, ולפני העברה לדפוס הייתה נפגשת עם חברתה כדי לגבש דעה על החומרים המובאים לדפוס. אחר נסעה לבית הדפוס כדי לראות אם הכול נעשה כפי שרצתה וחתימה של העין שאכן החוברת מוכנה לדפוס.

עם הזמן החברה התעייפה ואורנה התלבטה עם מי להתייעץ. הגיעה מועד הוצאתה של החוברת העשירית במניין. אנשי המזכירות של האיגוד החליטו לזמן אותה בהקשר לחומרים שיתפרסמו. לפני ההוצאה נתבקשה אורנה להגיע למקום מסוים בתל אביב כדי שארבעה מהם יעברו על תכני החוברת. לא עזרו הדברים שאמרה שעדין החומר לא מגובש שעדין יש לעשות בו עריכה ועריכה זו דורשת זמן - נאמר לה להתייצב עם החומר כדי שהם יוכלו לעבור עליו. בפיק ברכים הכינה אורנה שני עותקים מהחומר הרב שהיה צבור אצלה והידקה אותו בסיכות. נכנסה לחדר בו ישבו אלה שהזמינוה מתוכם הייתה אישה אחת. הם היו עסוקים בדווחי שטח ממקום עבודתם האחד לשני. אורנה ביקשה תשומת לב והראתה להם את שני חוברות הדמה שיצרה. - "תראו, אמרה, אל תייחסו אל החומר כחוברת... יש פה עוד הרבה עבודת עריכה. אלה חומרים ראשוניים בלבד." החבורה לא הייתה פנויה לעיין בחומר ושניים מהם לקחו אותו לביתם. אבל האמירה הראשונית שנזרקה באוויר הייתה - "אוו איזה כמות של חומר!!!"

אורנה נסעה הביתה בתחושה של החמצה. החמצה על כך שלא הייתה בכלל התייחסות לחוברת ומה חשוב שיהיה בה, ואלה מהחומרים שאספה ראויים להיכנס בה. חלפו כמה חודשים ואיש מהנוכחים במעמד הארבעה לא התקשר כדי להביע דעה. אורנה חשבה ליזום שיחה ופנתה לאישה שהייתה מעורבת וביקשה ממנה להיפגש אישית ולעבור על החומר. זו לא מצאה זמן ולא נענתה לפגישה. בעבודת נמלים החלה אורנה למיין את החומרים. להחליט מה כן יכנס ומה לא. טרחה להביא חומר חדש ומרתק על מקום היסטורי וחשוב בתולדות ארץ ישראל , טרחה והגיעה עד לארכיון שמסר לה חומרים מאוד מיוחדים בהקשר לאותו אתר. הגיע היום בו החליטה שזה הזמן להוציא את החוברת לאור. כדי להוציא את החוברת לאור צריך היה להעבירה לידי גרפיקאית שתעצב את החומרים הכתובים בצורה הקריאה ביותר. זה אכן נעשה באהבה גדולה ובכישרון גדול. הדיסק היה מוכן ונשלח לבית הדפוס כדי שיודפסו ממנו החוברות לשאר חברי האיגוד החתומים בקיבוצים ובמושבים.

לפתע נזעקו הארבעה - הם לא ראו את תכני החוברת המעומדת להוצאה לאור. אחד מהם שהיה קרוב לבית הדפוס ניגש והוציא את הדיסק. לקח אותו למשרדו ויחד עם חברה מהרביעייה החלו לקזז בחומר, להוציא דברים ולהוסיף דברים משלהם. עד כדי כך שחצי מהחומר שהיה בחוברת המקורית נעקר ממקומו וחומרים נוספו כיד הדמיון הטוב שלהם. בטלפון קיבלה אורנה את המידע הזה- תראי לקחנו ושינינו את החוברת יש חלקים שנשארו ויש חלקים שהוצאו. אורנה שומעת ולא מאמינה - לצנזר חומר מתוך חוברת תמימה שאין בה שום דבר שיש בו סודות מדינה, אלא רק מתוך אגו של אנשים שלא היו שותפים בעריכתה?

זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב. בקשה אחת היא ביקשה - תורידו את השם שלי כעורכת החוברת הזו. איזה עלבון - איזו השפלה - ימים של עבודה התנדבותית בלי חשבון ובלי התמקחות על הזמנים והשעות הלכו לטמיון. החוברת יצאה ואוי לעיניים שראו אותה. חלק מהחומר נשאר במקור שהיא הכירה (כי הרי הביאה את החומר) וחלק לא שייך ולא חשוב נכנס בלי שידעו אותה על השינוי. מה עושים? איך מגיבים?

אורנה חשבה לעשות מפגש עם כול אלה שהיו שותפים אבל זה לא הטריד אותם הם עשו את עבודתם כך הגדירו זאת. זו הייתה החוברת האחרונה שאורנה ערכה, חלקית אף אחד לא התנצל בפניה... ההפך קרה. אותם אנשים שהיו קשורים למקרה עלו בדרגתם והמשיכו לנהל את מוסדות הארכיונאים שבהם עבדו בלי שום חשש ותחושת אשם שנעשה פה מעשה שלא יעשה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/