גשם הקדים לרדת / דני נימרי, שריד

זה אחר זה צועדים השלושה בשולי כביש האספלט המעגלי הרחב, בלב הקיבוץ השאנן, הדומם.

עוד כמה צעדים יחלפו על פני תחנת הדלק המקומית הקטנה, הצבועה ירוק-לבן. מעט מאחורי השניים שמלפנים, בצעדים קטנים אך זריזים, פוסעת האישה. נועלת נעלי ספורט כחולות בלי גרביים. חצאית הצמר החומה שהיא לובשת, שכבר מזמן יצאה מהאופנה, קצרה מאוד והדוקה. רשת ורידים סבוכה ונפתלת, תופחת ופועמת על מחשופי רגליה הגבעוליות, המעוקלות קמעה. בראש, בראש מורכן ובלשון משתלשלת, צועד הכלב. נמרץ, חזק, רחרחן. כלב מעורב עם נטייה חזקה לזאב. אינו נובח. מבין בחושיו הכלביים, שאחרי כל כך הרבה שנים בצוותא, הכול כבר נאמר ולא נותר עוד על מה ועל מי לנבוח. דבקות במטרה ושנאה כבושה נשקפות מעיני הגבר הרזה, הלא מגולח, שאוחז בחוזקה בידו הימנית, זו שאינה קטועה, את רצועת העור הקצרה שבולמת את כלב זקוף האוזניים ואינה מאפשרת לו לרוץ כרצונו.

שדרת הפיקוסים גבוהי הקומה בחזית מגרש החנייה. רשרוש עלי השלכת הנרמסים תחת רגלי ההולכים מעצים את השתיקה. עננים מבוהלים, שחורים אפורים, רודפים, מתמזגים זה בזה, נעלמים בשמים בלא מנוחה. להקת חסידות צחורות כנפיים דואה בלי קול דרומה, אל ארצות החום. גם האוויר הצונן והרוח הקרירה שמנשבת פתאום ומנהמת בין העצים, מעידים על החורף ההולך וקרב. הכלב מרים את עיניו מהכביש. מרחרח נמרצות באפו הרטוב. חתול שחור מדובלל פרווה נמלט בבהלה. מנסה לרוץ אחריו אך אינו נובח. הגבר מושך ברצועה בכעס עצור. בולם את הכלב. מטה את גופו השברירי קדימה. מרחיב את צעדיו. שיכון הוותיקים הראשון. רוב החברים כבר הלכו מזמן לעולם שכולו טוב. משפחות צעירות ממלאות את מקומם בשמחה. דרכו של עולם. שיחי הרדוף גזומים למשעי  לצד הכביש הפנימי המעגלי. בתי מגורים נמוכי קומה ואדומי גגות. שיכון קיבוצי מצוי. עצי פקאן ענקיים ירוקי עלווה. האישה כורעת בצד הכביש המזוהם, תרה אחר אגוזים שנפלו עקב הרוח, והתגלגלו לתעלת הניקוז המרופשת.

"יוסף," היא לוחשת אל הגבר המתרחק ממנה במהירות, "עוד לא החלה נשירת האגוזים." הוא אינו עונה. לסתותיו נעולות בחוזקה. מושך בכוח ברצועת הכלב. מפרץ חנייה. עגלות לאיסוף אשפה. טלוויזיה ישנה שחזיתה מנופצת נתונה בקופסת קרטון בלויה. נושא כלים שבור. דממת שבת בצהרים בקיבוץ.

"יוסף," היא שוב לוחשת, "אולי עוד נותרו לימונים על העץ הגדול ליד בית הספר שלנו?" הוא לא עונה. בטוח שחברים אחרים, ותיקים ומנוסים מהם, הקדימו אותם וכבר קטפו את כולם. מרחיב עוד יותר את צעדיו בעקבות הכלב המושך בחוזקה קדימה. שותק. שיחי בוגנוויליה פורחים בשלל צבעים. אדמום גדול גביע משתלהב באשכולות פריחתו. פסלי בטון אפורים של יוצר מקומי וברֵכת דגים. ברושים. רכב בטחון בודד חולף בסערה. אופניים חלודים כבולים בשרשרת ברזל עבת חוליות לעמוד החשמל בשולי הכביש.

"יוסף, עוד מעט ירד גשם." הוא חושק את שפתיו הדקות. מהדק את כובע המצחייה אל שיפולי מצחו. מצמצם את עיניו. רוח מערבית עזה גונחת בין העצים. צמרות האורנים גבוהי הקומה משתוחחות מעט מכובד משקלן. פונה ללא מילים ימינה, בצומת הקרוב, מימין לברכת השחייה עתיקת היומין הריקה עכשיו ממים. שינוי פתאומי במסלול הצעידה היומי, הקבוע. יש למהר. החושך מקדים לרדת ועוד מעט ירד גשם. מגיעים לביתם. שיכון ישן ששיבה זרקה בו, שנבנה בימי בראשית למייסדי הקיבוץ. הכלב מושך בכוח אל עץ הברוש הזקן, המאפיר במרכז הדשא. מרים את רגלו ועושה את צרכיו. מסמן בריחו את גבולות המגרש. הגבר ממתין לידו, חסר סבלנות. מחטט באפו. מושך בתנוך אוזנו. נוגס באי שקט בקצות ציפורניו. למד מזמן לבצע את כל המטלות הדרושות ביד אחת. דלת נטרקת בחוזקה.

הכלב נרתע בבהלה, נוהם, זוקר את אוזניו, שומט את זנבו השעיר אל בין רגליו, ונמלט מפוחד אל המלונה.

"היינו מחסלים אותם כמו כלום, את כל הפחדנים, אני בטוח, אם רק לא היינו אנחנו כאלה פחדנים מוגי לב, נכון, כלב מתוק שלי," אומר הגבר, מנער את אברו המדולדל ורוכס את מכנסיו, מתכופף ונשכב לצד הכלב הרובץ לו עתה נינוח במלונה. הכלב מהנהן בראשו, מקשקש בזנבו ומלקק בלשונו הלחה את פני בעליו.

"רק אתה מבין אותי, ילד מתוק שלי," לוחש הגבר, שואף בהנאה את הריח החייתי הממלא את המלונה, מקנח את שפתיו ונושק לכלב על אפו הרוטט. טיפות כבדות מתופפות בקצב לא אחיד על גג המלונה. גשם מתחיל לרדת.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/