בטיפול מתמשך / אבישי גרוסמן, עין שמר

שמי קטרינה אבל כולם קוראים לי קטי. אצלנו בפיליפינים מקובל לקצר את השמות ולקרוא אחד לשני רק בקיצור המקובל. 

לפני חמש שנים הגעתי לישראל ומיד התחלתי לעבוד בקיבוץ שלכם, "מחוז חפץ". בפיליפינים לא ידעתי שום דבר על הקיבוצים. כאשר הגעתי הסתבר לי שזהו קיבוץ ותיק ורבים מחבריו הם אנשים מבוגרים שעברו כבר את גיל השמונים. הקיבוץ ממוקם בגליל העליון, רחוק מכול עיר גדולה. אני שנולדתי בבירת הפיליפינים מנילה, התקשיתי בהתחלה לחיות במקום קטן המנותק מהמהומה והקצב של עיר מלאת אנשים ופעילויות. אבל לאחר חודשים אחדים התרגלתי. אני בת שלושים וחמש, נשואה, ויש לנו ילד אחד שמסיים בימים אלה את בית הספר התיכון. את הקשר עם הבית אני עושה באמצעות טלפון וסקייפ, כך שלמרות המרחק אני לא מרגישה מנותקת מהבית ומהמשפחה.

אחת לשנתיים אני מקבלת חופש מהעבודה למשך חודש. נוסעת הביתה לבקר את המשפחה ואז חוזרת בכוחות מחודשים למקום העבודה בקיבוץ. לפני שהפכתי למטפלת למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומחשבים אבל לא הצלחתי למצוא עבודה בתחומים אלה ולכן בחרתי להפוך למטפלת בקשישים סיעודיים. עברתי הכשרה של חודשים אחדים ולאחר שסיימתי הגעתי לארץ. במהלך השנתיים האחרונות אני מטפלת בקשיש בן שמונים וחמש בשם אהרון שוורץ, חבר קיבוץ השייך לקבוצת המייסדים, חולה בסרטן שהתאלמן לפני שנים אחדות מאשתו. במשך שנים רבות עבד אהרון במטעי הקיבוץ, התמחה בחקלאות והוא בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות. אדם משכיל, נעים הליכות, רחב דעת ואוהב אדם. אני מרגישה ברת מזל שהגעתי לטפל בו במסגרת הקיבוץ בו הוא חי. היחסים בינינו מתאפיינים בכבוד הדדי ובהתחשבות בצרכים של שנינו. אהרון מקפיד לשמור על כבודי ועל זכויותיי. מדי פעם הוא מתעניין בשלומה של משפחתי אבל מקפיד שלא לחטט בפרטים שאינם מענינו. אדם רגיש הוא אהרון ואני מודה לו מאוד על כך. אנחנו גרים בדירה אחת, קרובים פיזית האחד לשנייה אבל חיים במעגלים נפרדים כמעט לחלוטין. העולם הפנימי שלי סגור בפניו כמעט לחלוטין בעוד גם עולמו הפנימי שלו סגור בפני. מדי פעם נפרץ איזה סדק דרכו אני יכולה להבין ולעיתים גם להרגיש את מה שמתחולל בנפשו פנימה. אני משערת שגם הוא מתבונן בי ומבין לעיתים את מה שאני לא מגלה כלפי חוץ. אנחנו מקיימים ריקוד בשניים, נוגעים ולא נוגעים כאנשים זרים החיים בקרבה גדולה. בקיבוץ שלנו עובדות עוד שתי מטפלות ממוצא פיליפיני ואנחנו נוהגות להיפגש על הספסלים ליד חדר האוכל כדי להחליף חוויות ולשוחח. כך אנחנו יודעות מה קורה אצל כול אחת מאתנו. אלווירה (אלבי), שגם היא בוגרת אוניברסיטת מנילה, עובדת אצל משה גורני. הוא בן גילו של אהרון אבל יכולת הזיכרון כמעט ואבדה לו. בהתנהגותו הוא מבטא תכונות אנושיות לא נעימות. הוא חשדן, נרגן וקמצן. תמיד נדמה לי, ממשיכה אלבי ואומרת, שהוא חושד שאני לוקחת לו כסף מהארנק אותו הוא שוכח לעיתים קרובות על השולחן הגדול שבסלון שלו. הוא שונא שנשארים כלים לא רחוצים בכיור אבל מעולם עוד לא ראיתי אותו רוחץ את הכלים לאחר שסיים את ארוחתו. כאשר הוא אוכל הוא נוהג לפזר את הפירורים על הרצפה ומצפה שאני אנקה אותם לאחר שיסיים את ארוחתו. זה מגעיל אותי אבל אני מרגישה מחויבת לנקות אחריו. אני חושבת, ממשיכה אלבי, שהעובדה שמעולם לא היה נשוי פיתחה בו את התכונות האישיות האלה. אני יודעת שאני משכילה יותר ממנו, ניסיון החיים שלי גדול ומגוון משלו אבל מה לעשות, הוא כאן הבוס ואני חייבת לעשות את רצונו.

איירין שניהלה בעברה חברת קוסמטיקה גדולה, העובדת גם היא כבר שנים אחדות בקיבוץ ממשיכה ומספרת על הקליינטית שלה: סוניה. היא אישה חזקה, שתלטנית החולה במחלת כליות קשה. היא אוהבת לשלוט באחרים והדבר בא לידי ביטוי בדיבורים תקיפים, שעוברים לעיתים לצעקות, כאשר היא מבקשת ממני לסייע לה בתחומים מסוימים. המציאות של תלות באחרים, כולל בי, נוגדת את אופייה העצמאי אבל תואמת את חוסר יכולתה לשלוט בסוגריה השונים. לעיתים כאשר היא מתחילה לצעוק אני מרגישה נורא ואיום. אבל אין לי בררה ואני מקבלת את המציאות הזאת בשתיקה ואולי אפילו בהכנעה. אחרי הכול היא המטופלת שלי, המשלמת לי את המשכורת לה אני זקוקה כול כך. כאשר יורד הערב נפרדות החברות זו מזו וכול אחת חוזרת לדירה בה היא גרה, דירת המטופל שלה.

אחת לשבוע נפגשת כול אחת מהן עם האחראית על הרווחה בקיבוץ. הן נוהגות לדווח בהרחבה על עבודתן, כולל על דרך התנהגותם של המטופלים שלהן. כך לומדת האחראית על היפה והמכוער המאפיין את התנהגותם האינטימית של חברי הקיבוץ שבעבר הרחוק בנו והנהיגו את הקיבוץ ובימים אלה, זמן הזקנה והמחלה, זקוקים לסיוען של המטפלות הפיליפיניות.

ארוחת צהריים בחדר האוכל. החבורה של חברות הקיבוץ מתכנסת סביב השולחן הקבוע הממוקם במרכז האולם. אחרונה תופסת את מקומה הקבוע אסתר רימון שמזה שנים אחדות משמשת כאחראית על הרווחה בקיבוץ.

עוד לפני שמצליחה אסתר לארגן לעצמה את תכולת צלחתה נועצת בה חברתה צלילה את מבטה הסקרני היודע והרוצה לדעת הכול וקובעת. אסתר, את הרי יודעת מה קורה במשפחותיהם של כול חברי הקיבוץ הסיעודיים. אני יודעת שהמטפלות הפיליפיניות מספרות לך את כול מה שקורה עם החברים המטופלים על ידן. שמעתי, אומרת שואלת צילה שיש התפתחויות חדשות ומעניינות. לאחר שתיקה של רגע במהלכה היא נועצת עיניים סקרניות בדמותה של רכזת הרווחה שהפכה לפתע למרכז ההתעניינות של השולחן.

שום דבר מיוחד, השיבה לה אסתר כאשר היא מסיימת לארגן לעצמה את צלחתה המלאה כול טוב. נכון, היה המקרה החריג של סוניה שהפכה אלימה במיוחד. אתמול החטיפה סתירה למטפלת שלה, איירין, שהיא אישה עדינה ושקטה שלא הגיבה על העלבון שנגרם לה. אנחנו כולנו זוכרים את סוניה בגדולתה כאשר כיהנה כמזכירת הקיבוץ וידעה להשכין שלום בין חברים שנקלעו לסכסוך ביניהם. אבל הגיל והבריאות המשתבשת משפיעים כמעט על כול החברים שהגיעו לגיל זקנה, כולל כאלה שבעבר הצטיינו בסובלנות וכבוד לאחר ולשונה. זה קרה גם לסוניה וקורה גם לחברים אחרים. לפתע וללא מילות הסבר קמה רותי, בתו הבכורה של אהרון שוורץ, לקחה את מגש האוכל שהיה מונח לפניה ועזבה את השולחן. 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/