בדל זנב / עלי אלון, עין שמר

 [קטעים מתוך איתקה]

מעניין לעניין באותו עניין, כלומר עניין הפר ו"המזריע": אני אספן וחוקר חובב של ספרי "אגדות המקום" של הקיבוצים, מהן מציץ - מעבר לשמיכה עבה של פראזות ומילות שבת - איזה איפכא מסתברא חתרני, שהרי לליצני המלך מותר היה להגיד דברים שאחרים היו משלמים עליהם בראשם. אילו היה אחד הפעילים אומר בוועד-הפועל את מה שאמר הליצן בחצר, למשל: "ילדים של כולם [כלומר של הקיבוץ] הם של אף אחד" או "ילד שיש לו הרבה הורים הוא יתום (ובגירסה מאוחרת: "מכונית של כולם היא של אף אחד"), פסוק המעמיד בסימן שאלה את החינוך המשותף אם לא את רעיון הקיבוץ כולו (כשאנטול-של-שלומית בת התשע נהרג ניחמו אותה: "אנחנו, כל הקיבוץ, נהיה אבא שלךְ". אבל היא המשיכה לבכות: "אני רוצה את אבא שלי ולא את כולם") - סביר להניח שאותו פעיל היה נשלח מיד הביתה לעבודת כפייה בשטיפת כלים במטבח.

לסיפורים האלה יש תכונה אופיינית: הם נכנסים לקיבוץ כאילו מהדלת האחורית - כמו שכותב א.ו. - או דרך פירצה בגדר ולא בכניסה הראשית, שם חוסמים את הכניסה שערי הברזל של האידיאולוגיות על מילותיהן הגבוהות. הסיפורים הם הסיכה המפוצצת את הבלון הנפוח.

אחווה בין הקיבוצים השכנים:. הייתה אז אחווה בין הקיבוצים השכנים - מאז זרמו קצת מים בנחל חדרה. המצב כיום הפוך: כשאנשי גן-שמואל העשירים , בעלי הקניון הגדול בארץ, שמעו שעין-שמר הענייה מתכננת קניון משלה, הם הזדרזו לפנות לשותפם אליעזר פישמן בעל הקשרים בצמרת, שיפעל לטרפד את התוכנית. ואכן, עד היום, מזה חמש-עשרה שנה, יש לנו בצומת כרכור "חנות מכולת קטנה" - כך אנחנו מכנים את הפרוייקט שלנו, במקום הפרוייקט הענק המתוכנן, החסום בפקק על ידי מקרקעי ישראל, הממשלה, ה... וה...

ולא רק זאת: כשבנו את כביש 6 תיכננו אנשי קיבוץ ברקאי העני פרוייקט צומת גדול במקום בו מתחבר הכביש עם כביש וואדי-ערה, וזאת בשותפות עם "גרנות", ההתאגדות האיזורית של יישובי האיזור. אבל היות וגן-שמואל ועין-שמר חששו מתחרות - הם טירפדו את היוזמה במשותף בהנהלת "גרנות" במקום לעזור. נראה כמה שנים יחכו עניים אלה בחלומות לקצת רווחה... "הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים - וכולנו חברים בתנועה אחת, שעל דיגלה חרוט: "השומר הוא אחיעזר ואחיסמך".

זהו שנאמר: "אלוהים, שמרני מידידיי - עם שונאיי אסתדר בעצמי".

כשדיפדפתי באותם ספרונים נתקלתי בתופעה מוזרה: אותם ה"סיפורים" חוזרים בכמה קיבוצים בוואריציות שונות - שהרי לא דומה ההומור הפולני של עין-שמר להומור היקי* של הזורע או דליה, ההונגרי של גבעת-עוז, האנגלי של יסעור, היוגוסלבי של שער-העמקים, הבולגרי של מעברות, הצרפתי של ברעם, המצרי של נחשונים או הצברי של נחשון. המשותף לכולם שכולם נשבעים בנקיטת חפץ שהסיפור אמיתי והתרחש אצלם! "עובדה: הרי שלָמֶק, או רומֶק או לונק, או טֶצ'קה או חנקה או לוצ'ה, או סטפן או מֶקי או וולטר או ארתור או גרישא או סטינקא או זיומה ראו במו עיניהם!!!". שלא להזכיר, חלילה, את ספרי התנועות האחרות, שלכל אחת מהן היו סיגנון, הומור וסלנג מיוחדים לאותו סיפור...

אז או שכמו מנגינות או בדיחות, הסיפורים מתפשטים, כל קיבוץ והווריאציה שלו ומי ששמע "מעביר" אותו לקיבוצו, או - מה שנדמה לי נכון יותר - הוויה דומה מצמיחה תודעה או "בניין-על" דומֶה, דהיינו סיפורים דומים, שהרי כולנו ארכיטיפים ופועלים לפי אותם דחפי עומק, רק ה"צבע המקומי" משתנה מקיבוץ לקיבוץ. את האנקדוטה על ה"מזריע", שמספרים בעין-שמר כבר דורות, מצאתי בספר של בית- אלפא, למשל, ואת המעשה בפר שלהלן קראתי בספרים של בית-אלפא, שריד, משמר-העמק, מעברות - רק שֵם הפר,שֵם ה"מזריע", היפהפייה והסיגנון התחלפו מקיבוץ לקיבוץ. ב"שדמות" ל"ד ימצא המתעניין עבודת מחקר מקיפה על הסיפור שכתבה לתואר הד"ר שלה הפרופ' אידה רוט מאוניב' חיפה. אגב: הפר הבורח מהמכלאה היה מקרה די שכיח בקיבוצים רבים - וזה היה מסוכן. פה ושם נהרגו אנשים שניסו לתפוס אותו. אפילו המשוררת רחל כתבה פזמון בשם "טוריאדור מדגניה" המתאר מקרה כזה:

הפר מָרַד / ניתק כבליו /  / והחצרן / יצא לקרב.

עצום הפר / כמו גולית / אך החצרן / עשוי בלי חת...

 וכך זה קרה אצלנו (לוצ'ה, "אהובת המשורר", שהייתה בדיוק בדרך למקלחת אמרה לי: "ראיתי  הכל במו עיניי"): "הפר הענק של חילקֶה, 'אלוף'" - כך סיפרה לי לוצ'ה - "פרץ באותו יום מסוגרו והתרוצץ בקיבוץ, עד שהגיע למקלחת המשותפת, מקלחת הפחים, בצד של הבחורות - נגח בה ונעלם בין הריסותיה כמו שמשון מתחת לחורבות מקדש דגון. כעבור מספר דקות יצאה מבין החורבות רחל ז., וונוס המקומית, עירומה, כאילו עלתה מן הים לאחר ש"זאוס אונס-הנשים" ביצע בה את זממו, וכעבור תשעה חודשים נולד לה ילד יפהפה... עם בדל-זנב של פר...

בניתוח קטן הוסר ה'תוספתן' [מקרה של ילדים הנולדים עם בדל זנב לא נדיר בעיתונות הרפואית] אבל הילד שגדל הצטיין באון מיני כמעט אלוהי והיה לאחד מרודפי-הנשים הגדולים בקיבוץ, ולמרות ששמרו את דבר הניתוח בסודיות מוחלטת אתה - כמו כולם - בטח יודע למי אני מתכוונת"...

לפנינו מיתולוגיות בהתהוותן. את המיתולוגיה של מושב נהלל, עם הפר הענק הנישא על כתפיים, תיאר יפה מאיר שלו ב"רומן רוסי" בעקבות מארקֶס את מקונדו, הוא כפר מולדתו ארקטאקה. ואם במקונדו נולד ילד עם זנב-חזיר כתוצאה מאורגיה מינית - למה שלא יוולד בעין-שמר, שרק את קצה הקרחון מעלילותיה המיניות מותר לנו לספר כאן, ילד עם זנב-פר? מתוך "עסיס האמת", מן המציאות של הבחורים הרודפים אחרי הנשים, נולדה ההשלכה המיתולוגית שבסיפור. שאת קצה הקרחון מעלילותיה המיניות סיפרנו כאן, ילד עם זנב-פר? מתוך "עסיס האמת", מן ההשלכות של תשוקות אנוש של הבחורים רודפי-הנשים, כשהפר הוא סמל האון המיני, נולד הסיפור המיתולוגי על זאוס שהתחפשׂ לפר כדי לפתות את היפיפיות האנושיות והֶרה אשתו שהתחפשׂה לפרה כדי לפתות אותו, הבוגדני.

זאוס-יופיטר הנשוי אהב מאוד את נשות האדם ולבש אינספור צורות כדי לשכב איתן. הוא אנס את איוֹ, ילדה תמה - והפך אותה לפרה כדי שלא תספר. גם אפולו לא טמן את שלו בצלחת ואהב דווקא קטינות. קרויזה, ילדה צעירה שאנס מקוננת (לפי אוריפידס): "אתה, בנה של לטו, המעניק מנבואותיך לכל בלי הבחנה, אתה, נותן החוק, מתיר לעצמך בו-בזמן לאנוס נערה צעירה"...