"משיב הרוח" שפה קהילתית יהודית בקהילות חילוניות

מדינת ישראל ואולי העולם כולו שרויים במשבר ערכי ורוחני מתמשך. יש ניתוק גובר והולך בין הציבור החילוני למורשתו היהודית והציונית, הבא לידי ביטוי בהיעדר שפה יהודית משותפת לדיון בשאלות חיים ובמשמעותן הערכית והרוחנית. בה בעת אנו עדים  בידול חברתי והתרופפות הערבות ההדדית בתוך החברה הישראלית.

החברה היהודית בישראל נדרשת אפוא, כמעט בעל כורחה, לחדש מתוכה את מושג הקהילה. הקהילה צריכה להוות מסגרת חברתית אורגנית, שבה היחיד ומשפחתו יכולים לבטא את כישוריהם, לממש את ערכיהם, לתת ולקבל, ליצור, ובעיקר – להשתייך. הקהילה חשובה כיוון שהיא מסגרת לא גדולה מדי כמו המדינה היוצרת ניכור ותחושה שאינני יכול להשפיע מצד אחד ותחושת חוסר נראות של הפרט מצד שני. הקהילה גם איננה משפחה אליה ההשתייכות איננה בחירה. הקהילה היהודית היא קהילה הנמצאת בין המדינה למשפחה והיא מורכבת מאוסף של משפחות שבחרו להשתייך לקהילה זו. תחושת הנראות של חברי הקהילה והתחושה של יכולתם להשפיע הם מרכיבים מרכזיים בבניית הקהילה.

אחד האתגרים העומדים בפנינו הוא, אם כן, יצירת קהילתיות יהודית ישראלית אותנטית ומשמעותית.

ההתחדשות היהודית, בה אני עוסקת, התמקדה במשך שנים רבות ביצירה קהילתית במרחב הלימודי הבית-מדרשי, ובמרחב הטקסי של אירועי חיים, חגים וקבלות שבת. עם השנים התעורר הצורך להרחיב את הלימוד והעשייה למרחבים קהילתיים נוספים ולרובדי חיים נוספים, ביניהם התמיכה הקהילתית. או ליצור בתוך המרחבים הטקסיים את השפה והמבט לעבר היחסים החברתיים והתמיכה הקהילתית.

התרבות היהודית נמצאת תמיד במתח שבין ציבוריות ומשפחתיות, בין נתינה וקבלה, בין יחיד וקהל, בין רוחניות וארציות, בין אינטלקט ורגש. יש לה יחס עמוק לחינוך ולימוד, ובשל כל אלו היא יכולה להוות מצע להתחדשות של קהילתיות בקרב הציבור החילוני בישראל[1].

בלב התפיסה הקהילתית של קהילות מתחדשות רבות   עומדת הזיקה לתרבות היהודית והאמונה ביכולתה של תרבות לעצב קשרים משמעותיים בין אנשים. תרבות שמבוססת על  מושגים כגון קהל, עדה, מניין, קהילה וברית, המגדירים את מערכת הקשרים של אדם מיום לידתו כהשלמה לקשרי המשפחה – היא במהותה תרבות קהילתית.

חיי קהילה נותנים ביטוי רוחני משותף לציון של שבת, חג, וטקסי חיים. אך חיי קהילה נחוצים גם במימד החולין שלהם, ובו באים לביטוי הערבות ההדדית, הצדקה והצדק החברתי. מושגים אלה מבטאים את היות האדם חלק מקהילה ולא רק שותף ברגעי קדושה והתרוממות רוח, כי אם גם בשעות מצוקה, חולי ומשבר. מערכות תמיכה קהילתיות הן ביטוי לחוסן חברתי ומזמנות לשותפים בקהילה אפשרות לעזור ולהיעזר בזמנים שונים ובאופנים שונים. המושגים "צדקה" 

ו"חסד" מתייחסים למערכת הקשרים שבין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו, ויוצרים מחויבות לראות את מי ששותף לי וקרוב אלי גם בשמחתו וגם בצרתו.[1] בעיקר התחושה היא של נראות שהיא הפוכה לתחושת הבדידות. אנשים רואים אותי ויודעים עלי.

מאז ומתמיד החזיקה הקהילה היהודית שני מוסדות, שהיוו מרכז של אורח החיים - בית הכנסת ובית המדרש.

בית הכנסת היה מקום ההתכנסות לשם תפילה, אך זה היה גם מקום למפגש חברתי קהילתי. בית המדרש היה המקום בו לומדים את התורה, מחדשים אותה ומחברים אותה לחיים.

מה זה תמיכה קהילתית לדעתי ?

חברה שיש בה ענין ורגישות בין אדם לזולתו.

חברה שלמרות היותנו שונים בעלי צרכים שונים ותרבות אחרת אנחנו לא עסוקים בלראות רק את עצמינו אלא רוצים לחיות עם המגוון האנושי מתוך קשר, זיקה ואפילו אחריות על האפשרות של כל אדם להביא לידי ביטוי את זהותו.

קהילה שאני מכירה את חבריה והם מכירים אותי, מרגישה קשר אליהם ולוקחת חלק בחייהם בשמחות ובכאבים ואחרים לוקחים חלק בשלי.

לחיות בחברת אנשים המוכנים לראות בי חלק מהם ושמוכנים שאני אראה בהם חלק ממני. מובן שבמרחב כזה לא ישנו איזון מתמיד בין צרכי שלי לצרכיהם של אחרים וידיעה שאם האיזון יופר במערכת כולנו נחווה חוסר נחת.

אני רוצה לדעת שכשאני אהיה בצרה יהיו אנשים שישמחו לעזור לי כי יהיה להם אכפת ממני כיוון שהם כרכו את חייהם בחיי.

אני רוצה לחיות בחברה שמותר בה להיות חלש כואב כמו שמח מאושר וחזק. מותר לנוע ולהביא למרחב האנושי את מגוון הרגשות.

"כל ישראל ערבים זה לזה" 

או כדברי בובר: "חברותא מתהוות היא לא זה בצדו של זה אלא זה עם זה...

שאפילו נעים הם לעבר מטרה משותפת, לעולם הם מכוונים זה כלפי זה.

לעולם נהירה של אני לאתה..." (מרטין בובר)

דברים אלה מנוגדים הרבה פעמים לתרבות בה אנחנו חיים. בתרבות הרווחת יש הרבה פעמים מקום רק לאחד שהוא כוכב וקהל אנונימי או צופים שביניהם לא מתקיים כל חיבור. תרבות בה יש עשירים החיים בעולם נפרד וללא קשר עם עולם של עניים. חברה בה ההנחה היא שכל דבר שאני מקבל ההוא על חשבון האחר. עולם המתאים לתרבות החומר שהוא מעצם טבעו מוגבל.

אפילו ההרצאה הזו איננה שיחה או מפגש מחבר. ואני בטוחה שלרבים כאן יש מה להגיד או לפחות לשוחח ביניהם על הנאמר. לכן בחרתי כמקצוע במקום של מנחה קבוצות  ולא מרצה.

 

למה צריך תמיכה קהילתית.

כי אני מאמינה שהחיים יהיו טובים יותר.

כי האדם הוא יצור חברתי ומחקרים מראים שהוא זוכה לאיכות חיים ואריכות חיים ככל שהוא נמצא ביותר זיקה אנושית.

חיים קהילתיים יכולים להיות חיים מצמצמים ומכבידים והם יכולים להיות מעשירים מרחיבים.

לשם כך  צריכים לעצב נורמות חברתיות שיצרו את השפה שמאפשרת  הרחבה שכזו.

כדי לעצב את הנורמות צריך ליצור או להשתמש במרחבים קהילתיים המאפשרים את ההתנסויות החיוביות של מגע אנושי מרחיב תומך ומקבל.

לוח השנה היהודי מאפשר לנו ליצור מרחבים שכאלה.

מראש ההנחה של החגים היהודים שהם חגים הנחגגים בציבור, לא לבד. המשפחה היא היחידה הראשונית המייצרת את המרחב אך ברוב החגים יש מקום גדול לציבור החוגג, לקהילה.

לוח החגים כולל פרט למעגל השנה גם את הדופק השבועי של שבת ואת הדופק החודשי בצורת ראשי חודשים(חג הנשים המתחדש).

גם טקסי החיים המלווים את מעגל ההתפתחות של חיי היחיד מלידתו ,בר המצוה, חתונה לידת ילדיו וסיום חייו הוא מקום של מפגש בין יחיד וציבור אולם בו לא נעסוק בהרצאה זו  למרות שאותן עקרונות שאציג בהמשך לגבי החגים תקפות גם לגבי טקסי החיים.

 

טקס על פי ניסן רובין הוא הזדמנות לציבור/קהילה לאשרר את ערכיה. חגים הם לצורך הענין המרחב הטקסי הציבורי.

לוח השנה היהודי הוא המכנה המשותף הרחב של היהודים באשר הם. גם מי שלא מציין את החג מודע לקיומו ולכך שהוא לא מציין חג זה. שבת נכנסת בכל שבוע אנחנו יכולים לבחור אם לתת לכך משמעות או לא. כך גם החגים. הקיבוצים הקהילות הכפריות הקהילות המתחדשות ובודאי בבתי הכנסת מציינים את החגים. כלומר התשתית של המפגש הקהילתי כבר נמצאת עכשיו נשאלת השאלה איזה נורמות נוצרות במרחבים האלה איך הנורמות האלה משפיעות על חיי היומיום החברתיים/קהילתיים .

כשאנחנו מדברים על בניית קהילה חשוב לציין שהמשפחה היא הבסיס לקהילה היהודית. כל טקסי החיים, המועדים והחגים מעוצבים כך שיתמכו במשפחה ויחזקו את יסודותיה. לכן כאשר מדברים על תמיכה קהילתית חשוב לזכור שהתמיכה איננה רק בפרט אלא בחיזוק המשפחה כולה. לשם הבהרת דברי אתן כמה דוגמאות מתוך עשייתי/עשייתינו בקהילה:

 

• אתחיל בקבלות השבת. בקהילות רבות מתקיימת קבלת שבת מזה כמה שנים. בקהילה שלי  בקיבוץ יפעת, אנחנו מקיימים קבלת שבת כבר שנה חמישית. אחת לשבועיים מתרחש מפגש

 

• קהילתי יהודי רוחני שאפשר לראות בו ודרכו כמה מרכיבים, שקראתי להם שינוי נורמות ויצירת תשתית לתמיכה קהילתית.

 

• בהדלקת נרות בקהילות רבות נוהגים להזמין אנשים לספר על עצמם ועל משפחתם. יש למנהג הזה גם שם בחלק מהקהילות - משפחה מדליקה. למרות שאנחנו בקיבוץ, הסתבר לנו שרבים אינם יודעים אחד על השני אפילו דברים בסיסיים ולכן הנהגנו גם אצלנו מנהג זה. הדלקת הנרות מאפשרת לאנשים לספר על עצמם ולשתף בדברים המעסיקים אותם.

 

•  בקבלת השבת משתתפים אצלנו בין 30 ל-50 אנשים. ישנה לגיטימציה לבוא בהרכבים שונים – יחידים, זוגות, סבים וסבתות עם נכדים. מתאפשר מגוון, אנשים מרגישים נוח בכל מיני הרכבים. עם זאת, כיוון שיש הכרות עם הקהילה כולה, ההתייחסות בקבלת השבת היא לא רק למי שבא אלא גם לאלו שלא מגיעים.

 

• במהלך קבלת שבת הכנסנו מנהג של עצירה למה שאנחנו מכנים: "זמן קהילה". בזמן הזה מוזמנים המשתתפים להגיד שמות של אנשים שזקוקים לתשומת הלב שלנו. אפשר גם לדבר על אירועים שקרו בקהילה וראוי לתת להם תשומת לב. כשהתחלנו במנהג הזה עלו הרבה תהיות וקשיים שנעו בטווח בין שאלה / תמיהה איך זה קשור לתפילה, מבוכה על הזכרת שמות, להתלבטות שעדיין קיימת מתי להזכיר ואת מי. שמנו לב שהיום כשכבר אין חדר אוכל בקיבוץ ואין מקומות מפגש אנשים לא יודעים זה על זה כמעט, לא יודעים שחולים, לא יודעים שאנשים עזבו הצטרפו ועוד. בקהילה צפופה יש חשש גדול שידעו עלי יותר מידי, כניצולי הקיבוץ של פעם מי מאתנו לא חושש מרכילות, שידברו עליו. אבל רכילות היא גם דרך להיות בקשר. להחזיק את הרקמה האנושית הקהילתית, להעביר מידע. פוקס, שהיה אנליטיקאי של קבוצות, טען שאנשים באים לקבוצה להתמודד עם הבדידות ואחד הכלים הוא לרכל בתוך הקבוצה אחד בפני השני.. כך אנחנו לומדים שהידיעה מקרבת, מדברים על החולה, חושבים עליו, ואף היו אנשים שבעקבות הידיעה קיימו את מצוות ביקור חולים. אחד האנשים שהשתתף בקבלת השבת, היה בניתוח בבית החולים וכשהוא חזר הוא שיתף אותי שכשהוא שכב ביום שישי בשעה 18:00 בבית החולים הוא אמר לאשתו: היום מזכירים אותי בקבלת השבת ומתפללים לשלומי. בביהכ"נ המנהג של הזכרת חולים לתפילה הוא מנהג ידוע ונפוץ, אולם בקהילות שלנו זוהי מהפיכה מכל הבחינות וגם ההודאה בצורך בתפילה...

 

• היו תקופות שהקיבוץ שלנו היה במשבר ובמאבקי כוח קשים ומרים, בכל קבלת שבת נהגו אנשים לבקש להתפלל לשלום הקהילה. יש לזה כוח כפול שבאותו חלל בו מתקיימת קבלת השבת היו אספות קולניות במהלך השבוע, והייתה תחושה לא פעם שאנחנו עושים מאמץ גדול ליצור מרחבי שיח נוספים באותו חלל... קשה לבדוק את ההשפעה. היום השיחה מתנהלת אחרת בוודאי לא רק בגללנו, אבל אולי גם.

 

• דוגמא נוספת שבה אני רוצה קצת להרחיב. בקיבוץ יש בית לדיור מוגן לבוגרים עם צרכים מיוחדים, שמנוהל באופן פרטי ורק שוכרים מקום בקיבוץ. לכאורה ללא קשר לקהילה, ואף יש כלפי הדיירים הרבה חשדנות. אחת מבאות קבלת השבת שעובדת איתם הזמינה את חברי הבית לבוא לקבלות השבת.

 

• הבית הזה נמצא כבר כמה שנים. מעטים מחברי הקיבוץ באו במגע עם הדיירים. היו טענות מהשכנים, והיו אף מחשבות להפסיק את השכירות בקיבוץ. כדי להפיג את המתח ניסו ליצור מפגשים בין חברי הקיבוץ לחברי הבית אך מפגשים אלה לא הצליחו לשנות את תחושת השותפות משני הצדדים.

 

• בבואם לקבלת השבת לעומת זאת, הם לא היו "שונים". עשינו הכרות איתם, כמו עם כל מישהו לא מוכר, אורח או חבר חדש שהגיע לקבלת השבת, הזמנו חברים שונים להדליק נרות להציג את עצמם, אבל זו הפכה להיות השתתפות קבועה. בעקבות ההשתתפות נוצר קשר, הם הרגישו שייכים יותר למקום ואף אומצו על ידי חלק מהמשפחות. זה התחיל בארוחת ערב שבת וצמח לאירוח על בסיס קבוע. נוצר מה שמכונה אפקט האדוות, שהוא האופן שלדעתי תמיכה קהילתית עובדת. כמו אבן שזורקים למים והיא יוצרת אדוות. יש השפעות לא ישירות שעוברות למעגלים רחבים יותר .זו עשיה התנדבותית שאינה מאורגנת מלמעלה אלא נוצרת מתוך הקשרים שנוצרו..

 

• כמובן צריך שיהיה מי שיצור את האגם ז"א המרחב ומי שיזרוק את האבן ז"א ישתמש במרחב זה כדי להניע תהליך. שני אלה זקוקים למנהיגות מחויבת ובעלת תודעה.

 

• אחד הרגעים המרגשים היה עם אמנון, בחור צעיר מבית בעמק, שמדבר מאד לא ברור, קצת שונה במראהו, שבא באופן קבוע לקבלת השבת. במסיבת טו בשבט ערכנו סדר והגענו לשיר של דתיה בן דור. חיפשנו מי שיקרא, בקשנו הורה וילד ואז הוא ביקש לקרוא את השיר עם המדריכה שלו בדיאלוג. תדמיינו בחור מוגבל מאד מקריא במאמץ (הוא קורא מצוין) במרחב הציבורי את השיר הבא:

איך זה להיות עץ?

דתיה בן-דור

 

המדריכה - פַעַם שָאַלְתִי עֵץ -

"עֵץ, אֵיךְ זֶה לִהְיות עֵץ?"

 

אמנון - "אַתָה וָודָאי מִתְלוצֵץ" - אמר העץ.

המדריכה - "לא ולא", אמרתי- "בְּרצִינוּת גְמורַה,

זה טוב או רע?"

"רע?" תָמַה העץ. "מדוע?"

"ולא אִכְפַּת לְךָ שאתה תָקוּעַ כָל הַשָבוּעַ?"(מישהו מוגבל)

אמנון - "אֵינֶנִי תָקוּעַ, אני הֲרֵי נָטוּעַ"

"ולא מִתְחָשֵק לְךָ לפעמים לָלֶכֶת לְבָקֵר חֲבֵרִים

או לִרְאות מה נשמע בִמְקומות אֲחֵרִים?"

"אֵין לי כָל צורֶךְ לָנוּד וְלָנוּעַ.

צִיפורים מְזַמְרות לי בְאופֶן קָבוּעַ

פָרְפָרִים לי נושְקִים, מְלַטֶפֶת הרוח

וּלְנֶגֶד עֵינַי - כָל הַאופֶק פָתוּחַ."

 

"וּבַלָיְלָה כְשֶכוּלם יְשֵנִים- אז מה?"

"בלילה אני מַאֲזִין לַדְמָמָה

וְשומֵעַ

אֵיךְ נושֶמֶת הַאֲדָמָה

אֵיךְ פֵירות מַבְשילים

אֵיךְ יורדים הַטְלָלִים

וּבְתוךְ עֲנָפַי יְשֵנִים גוזָלִים וַאֲנִי שומֵר עַל שְנָתָם."

"אני אוהב אותך עץ" - אמרתי

וְהָלַכְתִי אֶל גַנִי

וְנָטַעְתִי לי עץ מוּל חָלונִי.

לפעמים זה מדהים איך התוכן והתהליך כל כך מתחברים, התוכן של השיר עם הילד המיוחד, הייתה שם למידה לכולנו. גם כאן נוצרת התשתית עליה אפשר לבנות את התמיכה הקהילתית. ההכרות, ההכרה במישהו נזקק כחלק מהקהילה, האופן בו הרשה לעצמו אמנון להביא את פגיעותו החשופה. כל אלו דוגמאות לאופן בו בתוך קבלת השבת מתקיימת כבר התמיכה הקהילתית.

אך לא זאת בלבד שבתוך קבלת השבת נוצרת התמיכה אלא חשוב מכך, נוצרת התשתית לתמיכה במרחבים נוספים בהמשך. 

אני מדגישה את המרחבים הציבוריים סביב לוח השנה אולם ברור שתמיכה קהילתית נוגעת בכל ממדי החיים וסביב טקסי החיים יש מקום נרחב ליצור עזרה ומעורבות הדדית לאו דווקא ברגעי מצוקה.

כמו כשזוג צעיר יולד ילדים ומתארגנים להביא ארוחות חמות או לעזור עם הילדים הנוספים במיוחד כשאין משפחה מורחבת.
או בהתארגנות חברית וקהילתית לעזור במסיבת בר/בת מצוה או בחתונות. או כשחוגגים ביחד חנוכת בית חדש.

חודש תשרי העמוס חגים מאד משמעותיים בלוח השנה חגים של חשבון נפש בין אדם לחברו ובין אדם למקום הוא הזדמנות רחבה ליצירת מרחבים  קהילתיים . לדוגמה:

להתחיל את טקס ראש השנה בבית האבות-בבוקר. נותן פרספקטיבה. מחבר את בית האבות שבנוי בלב הקיבוץ אל הקהילה הרחבה.. ממד של חיבור בין תהליך ותוכן המקום של סוף החיים(סוף השנה) עם המקום של הקהילה החיה הרב דורית(ציון השמות של הנולדים ושל הנפטרים).כמו השנה הנכנסת אחרי הפרידה משנה היוצאת.

דוגמה נוספת למועד יהודי המעוצב בכדי להרחיב את ההכרות ולחזק את הקשר הקהילתי הוא ערב יום הכיפורים. גם אצלנו כמו במקומות רבים, ערב יום הכיפורים מוקדש להכרות דרך סיפורים אישיים של חברי הקהילה.

או בסוכות כשאנשים פותחים את ביתם ומזמינים אליהם כחלק מהאושפיזין. בישובים המתרחבים והחדשים זוהי הזדמנות מובנית ליצור מפגש .

מועד מחודש בלוח השנה הוא ראש חודש שבמסורת הקדומה היה חגן של הנשים  וגם כיום מתקיימות קבוצות רבות של ראשי חודשים לנשים. יש להן מטרות רבות - מפגשי דתיות חילוניות, לימוד יהדות ועוד, אך יש שוני כשמתקיימת קבוצה כזו בזיקה קהילתית, שלמרות הגרעין הקבוע היא נשארת פתוחה לכל הנשים בקהילה.

הקבוצות האלה חשובות ביותר לרקמה האנושית הקהילתית, חשובות ביצירת השפה האחרת, בשינוי הנורמות ובהשפעה במעגלים הרחבים יותר. נוצר בהן שיח על שכול על אבדן על שמחה וכאב והשיח מחלחל גם לעשייה הקהילתית בעזרה בזמן שבעה או באזכרות או בתמיכה בחולי.

הדגשתי עד עכשיו בעיקר את הקושי לבקש עזרה, וכיצד מרחבי הטקסים עוזרים ביצירת שפה המאפשרת בקשה זו. אוסיף משהו לגבי נתינת העזרה.

מהקהילה שלי ומאחרות אני רואה שהנתינה כבר נמצאת, היא רב דורית היא רחבה והיא בממדי החיים השונים. יש הרבה מתנדבים ועוזרים, אך צריכים להינתן להם  נראות ומשמעות.

נראות כדי לעודד עוד עשיה ואף לעודד את היכולת של האנשים להיעזר. ומשמעות היא בחיבור לתרבות היהודית, לתחושה שיש משמעות רחבה לעשיה הזו, היא לא רק לעצמי. בהקשר קהילתי היא התחברות לתרבות ולמסורת רבת שנים ודורות של אחריות וקשר בין היחיד לציבור.

תמיכה קהילתית מלווה גם בהרבה דילמות, שחלקן כבר הוזכר כאן:

• איך משנים הרגלים, איך מרחיבים תרבות יישובית? כמו שאמרתי רוב הקהילות שלנו פועלות בתוך ישובים קיימים עם נורמות ותרבות משלהם.
•  
• איך מתמודדים עם אתוס הפרטיות המאפיין את התקופה? אנשים רגילים לשמור על הפרטיות, מתקשים להיכנס ולהתעניין וחוששים שזה ייתפס כחוסר נימוס או חדירה למרחב האישי. וגם איך מכבדים את הפרטיות ונותנים לכל אחד ואחת את מה שהם צריכים. אפרופו הפרטיות אני חושבת שהפייסבוק משנה את כללי המשחק קהילת הפייסבוק על כל חבריה משמשת תמיכה קהילתית לא פעם, אם כי זה שונה מאד מאנשים שחיים ביחד והנתינה היא פנים אל פנים. שאלת הפרטיות והצרכים השונים וכבוד החולים היא סוגיה שנידונה ארוכות בגמרא, עם פנים לכאן ולכאן במתח בין המצווה לבקר לבין כל הסייגים - איך ומתי, והמקרים הפרטיים.
•  
• החיבור לשפה היהודית מטעין את המעשה הפרטי במשמעויות עמוקות וגבוהות, אך בחברה החילונית הוא פחות מוכר ואיננו מובן מאליו. היהדות היא תרבות של ציבור, של קהילה. המחויבות נמצאת שם. בתרבות היהודית אין שאלה על המחויבות והאחריות הקהילתית: ברור שצריך לתת צדקה וברור שצריך לעסוק בגמילות חסדים. יש דיון על פרטי המצוות, איך, כמה ומה לתת. יש לנו תשתית תרבותית רחבה שדורשת מאיתנו להתחבר אליה מחדש, לגלות את השכבות, ליצור חיבור אליהן ודיאלוג איתן. זה יכול להיות טבעי.
•  
• העוסקים בתמיכה קהילתית חשים לא פעם שאין לזה סוף, ויש חשש גדול לפתוח את הלב כי זה לא יגמר. גם הגמרא עוסקת בזה בדיון על המצוות שאין להן שיעור. ומה קורה בדיון? אחרי שמגדירים את המצוות שכביכול אין להן שיעור -  ישר מתחילים בקביעת השיעור שלהן, כלומר בהגבלות. יש הכרה בחשש הזה שאין גבול לצרכים, והזמנה להיות במורכבות..

אז מה עושים?

צריך להחזיק  ההכרה כי שינוי עמוק בקהילה, שינוי תרבותי, שינוי של שפה, שינוי של נורמות חברתיות, הוא תהליך ארוך, המצריך חריש עמוק. לדעתי השינוי יווצר לא רק ממודלים כאלה או אחרים של הקמת מערכי מתנדבים וכד'. כמו שאמרתי קודם השינוי יבוא על ידי אפקט האדוות. צריך ליצור מרחבים המאפשרים עיסוק בחומרים הללו ומפגש משמעותי בין אנשים סביב חומרים אלו. יש לתת נראות ומשמעות למה שכבר קיים. הרבה אנשים רוצים לעזור. הרבה אנשים לא יודעים איך, חוששים לפגוע. הרבה אנשים רוצים להעזר, וגם הם לא יודעים איך. הנראות והמשמעות יוצרות את האפשרויות. כל אלה מובילים אותנו למנהיגות הרוחנית היהודית. יש לה תפקיד מרכזי ומכריע בהובלה של התחום. מי שנותן את המשמעות, חושף את המעשים מייצר את השפה ומחזק נורמות. זוהי המנהיגות הקהילתית. בהקשר שלנו מנהיגות קהילתית רוחנית, יהודית. יש לתת מקום נרחב להכשרת המנהיגות. גם בתהליך ההכשרה ובהמשך, ביצירת קבוצות עמיתים שתומכות בעשיה, יש לעסוק בנושאים של תמיכה, לפתח את הרגישות והמודעות האישית והקהילתית ולעודד עשיה בתחום.

רבות מהדוגמאות מתייחסות לקהילות כפריות מקיבוצים ועד ישובים קהילתיים. אולם שאלת הקהילתיות והחיבור של לוח השנה לתמיכה קהילתית רלוונטי אם כי באופנים אחרים גם למרחב עירוני. יצירת קהילה מתפללת סביב ביה"כ אינה פוטרת את חברי הקהילה מלהיות עסוקים בשאלה  האם רב המחבר או המפריד. היכן יאכל האדם את ארוחתו בערב שבת ועם מי? ומדוע לא הגיע לתפילה? אנשים באים למרחב קהילתי להבדיל ממופע לא כדי לראות אלא כדי להראות(לא תמיד הם מודעים לזה...)

לא כולם רוצים להיות בקהילה כבר דברנו על התרבות השלטת.

קראתי להרצאה בשם ,משיב הרוח"  מהי הרוח? ואיזה משבי רוח היא מביאה איתה? אולי זו הרוח  האנושית אולי זו הרוח היהודית ,לעסוק בשאלות הרוח מכניס מורכבות .לוח השנה היהודי 

יש בו הזדמנויות רבות לרוח. כשנכנסת לתוכו האפשרות לראות את האחר הרי שנוצרת תמיכה קהילתית רוחנית ואז יש אלוהים כמו שארמר בספרו  והיום אינו כלה:

 

 ...והם, הצעירים אינם נותנים את דעתם על זה, והם בזים לתפילות. אבל מה יהיה להם לומר על עצמם ועל זולתם כשתגיע שעתם ללכת בדרך כל הארץ? צר לי עליהם. איך ידעו את קדושתם כבני אדם, בזמן שאין הם יכולים להתרומם ולהגביה לעוף במחשבות לבם, עד שכאילו יהיה כל אחד מהם אלוהים? סלח לי על חילול הקודש הזה, איש מהם לא יהיה אלוהים, אבל אם לא יוכל אדם להיות כאלוהים, הלא תחדל גם אתה להתקיים. אם לא יוכל אדם להתרומם בסתר לבו למדרגת אלוהים שדואג ומושיע לזולתו בדרך שהיית אתה צריך לדאוג ולהושיע לבני האדם, הלוא תחדל גם אתה, אלוהים, להתקיים... ואני לא הייתי רוצה שתיעלם לנו ככה...  

צ'ינגיס אייטמטוב, והיום איננו כלה, עם עובד, תל-אביב תשנ"ה, עמ' 388- 389

 

ותמיכה קהילתית?

אולי השיר שכבות יתן לנו את החוויה, השיר של  אמה שם-בה אילון. אני רוצה לקרוא אותו אתכם.

שְׁכָבוֹת

 

יָד עַל הַגַּב.

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב.

כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמֻּנַּחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת.

כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמֻּנַּחַת עָלָיו יַד בְּרַכּוּת.

כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב.

כְּשֶׁמֻּנָּח עַל גַּבּוֹ גַּב.

וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מֻנַּחַת יָד.

וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מֻנַּחַת רַכּוּת.

וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מֻנָּחוֹת מַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד.

 

אני מזמינה אתכם רגע לעצור ולהניח יד על הגב למי שיושב/ת לצידכם, ואחר כך להתחלף?. זה שיר שמזמין עשיה, צריך רגע להרגיש את זה.

(אני מזמינה אתכם רגע לעצור ולחשוב על מישהו/י שהייתם/ן רוצים להניח יד על גבה/גבו. תדמיינו איך זה מרגיש? אפשר גם לדמיין מישהו/י ששם יד עליכם/ן.)

 

מה יש בשיר הזה שקשור לענייננו?

יש בו שכבות.

יד על הגב יכולה להיות של אנשים שונים. זו נתינה פשוטה, כל אחד יכול. אפשר להתחלף, היום אתה מחר אני.

יש הפתעה, אנחנו לא מצפים אז יש הפתעה. התמיכה שלנו היא מפתיעה, אולי היא באה ממקום פחות צפוי.

יש ריבוי - על גבי.. על גבי.. ריבוי זה קהילתיות.

יש שכבות. קשור לחוויה הרב דורית, מאז ומתמיד גב היה מופתע מיד על הגב. זה לא קשור לקדמה זה מגע אנושי מרגיע.          

ויש מחשבות טובות מאד...