״בהתחלה הם חשדו בי, היום אנחנו משפחה״

״חברי הקיבוץ בחניתה הם חברי נפש שלי,״ משתף ח״כ מיכאל ביטון ומוסיף: ״היינו שם יחד כשנפלו פגזים וכטב״מים, כשחבר כיתת הכוננות נפגע, באזעקות, וגם עכשיו עם שובם לקיבוץ אחרי הפינוי. התאהבתי בקיבוץ הזה, והיום אני כבר מרגיש חלק ממנו״.

ב-7 באוקטובר הבין ביטון, תושב ירוחם, שהמדינה צריכה להתמקד דווקא בצפון. אז הוא לא חיכה לאף אחד - הוא פשוט עלה לשם. הוא מספר: ״שאלתי את עצמי: איך אני כחבר כנסת יכול להיות רלוונטי יותר מהרגיל? המסקנה שלי הייתה שעליי להיות קרוב אל האנשים וצמוד אליהם״.

לדבריו, ״הדרום נפגע פגיעה אנושה, ובתגובה המדינה מיד יצאה למלחמה בעזה והקימה את מנהלת תקומה... אך בינתיים הצפון היה בהמתנה בלתי נסבלת, עם פינוי מהבתים ואיום של החיזבאללה. אז הבנתי שאני צריך להגיע לצפון. רציתי לפתח איתם קשר עמוק. לא כמבקר, לא כוועדה, לא במשלחת, אלא בגובה העיניים״. 

״החלטתי לעלות לחניתה כל שבועיים״, אומר ביטון, ״הקיבוץ נמצא על קו הגבול וסובל יותר מכולם. רציתי להיות בלב הדברים, בחזית, אז אחרי שעשיתי איתם שמירות ואבטחה עם נשק, ממש הפכתי לחלק מכיתת הכוננות. עליתי לשם פעם בשבועיים לסוף שבוע שלם, מחמישי עד ראשון, ובימי שישי בישלתי להם את ארוחות השבת. בסך הכל עשיתי מעל 140 יום בכיתת הכוננות בשנה של מלחמה״.

מאז, ביטון הפך לכתובת עבור חברי הקיבוצים וכחוט מקשר בינם לבין הכנסת. ״הם חשדו בי בהתחלה״, הוא נזכר ומוסיף: ״זה הגיוני. רמת האמון בפוליטקאים צנחה לאדמה ב-7 באוקטובר. הם לא הבינו מה אני נתקע להם בין הרגליים ובכלל לא אהבו את זה. אבל כשראו שאני מתמיד והופך לחלק מהקבוצה במשך שנה שלמה, הפכנו למשפחה״.

ביקוריו הרבים בקיבוץ חניתה נתנו השראה לביטון, שחיבר על כך שני שירים:

שׁוּב עֲנָנִים מִתְקַדְּרִים בְּשָׁמֵינוּ
שׁוּב צִפּוֹרֵי בַּרְזֶל מַרְעִידוֹת כְּנַף בֵּיתֵנוּ.
לֹא יוֹנֵי שָׁלוֹם מִלְחָמוֹת.
לֹא נְדִידַת יַבָּשׁוֹת רַק שִׂנְאַת עַמִּים.

פִּזְמוֹן :

אֲבָל הַלֵּב הוּא שִׁכּוֹר שֶׁל רֵיחוֹת זַעְתָּר וּמַרְוָה פּוֹרַחַת.
וֶרֶד הָכְלִיל וְאֹדֶם כַּלָּנִית
הַלֵּב כּוֹאֵב וְנוֹשֵׂא אֶת רַגְלֵנוּ
לְמָקוֹם שֶׁהוּא בַּיִת בַּלֵּב.
בָּאָבִיב עַכְשָׁו עוֹד נְהַלֵּךְ בָּךְ.בָּאָבִיב עַכְשָׁו חֲנִיתָהּ.

 שׁוּב יוֹצְאִים חֲלוּצִים נוֹשְׂאִים חַרְבָּם לְהָגֵן עַל בֵּיתָם
שׁוּב רוּחַ מַעֲרָבִית מְפַעֶמֶת בְּלִבּוֹתֵיהֶם לְמַעַן אַרְצָם נַחֲלַת אֲבוֹתָם.

פִּזְמוֹן: אֲבָל הַלֵּב...

 שׁוּב הָרֵעוּת מַרְכִּינָה רֹאשׁ מִתְגַּיֶּסֶת אֶל אַחְוַת אַחִים
שׁוּב מְפַעֵם בָּם חֹסֶן מוֹרֶשֶׁת קַדְמוֹנִים כְּחוֹמָה וּמִגְדָּל כּוֹנָנִים. 
אַחְוַת נָשִׁים בּוֹנוֹת בֵּיתָן כְּיָעֵל וּדְבוֹרָה.

פִּזְמוֹן : אֲבָל הַלֵּב...

 שׁוּב אָבִיב וְשׁוּב ה' שֶׁבִיתֵנוּ
כַּאֲפִיקֵי הַמַּיִם הַחַיִּים בְּנַחַל בֶּצֶּת וְגַעְתּוֹן בְּמִדְרוֹנוֹת הָהָר הַמּוֹרִיק טוּבוֹ תָּמִיד.
שׁוּב יְלָדִים יְהַלְּכוּ בָּךְ מְכוֹרָתֵנוּ יְחֵפִים.

פִּזְמוֹן: אֲבָל הַלֵּב...

 שׁוּב נִפָּגֵשׁ בִּבְרֵכַת הַמַּיִם הַמְּתוּקִים שֶׁל קְהִלָּתֵנוּ
שׁוּב נְקַבְּלָהּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה בַּדֶּשֶׁא הַגָּדוֹל עַל מִפְתַּן חֲדַר הָאֹכֶל הַהוֹמֶה שֶׁפַע וּבְרָכָה לָנוּ וּלְיֶלָדֵּנוּ אַחֲרֵינוּ.

דִּמְמַת רְחוֹב מוֹרִיק אַחַר הַגֶּשֶׁם
הוּפְרָה בְּלַהַט מַתֶּכֶת בּוֹהֶקֶת
לִימוֹנִים וּקְלֵמֶנְטִינוֹת מְבֻיָּשׁוֹת מֵאֵלֶּה שֶׁלֹּא זָכוּ לְקוֹטְפָם בַּחֹרֶף הַזֶּה
פְּרָחִים מְעִזִּים לִפְרֹחַ 
חוֹלְמִים בָּאִים לִזְרֹעַ
מַאֲמִינִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ יָמִים
רַקָּפוֹת חוֹצְבוֹת בַּסֶּלַע
חָצַב יָרֹק לְלֹא תִּפְרַחַת
עָלִים אֲצִילִים עֵרִים 
שֶׁיִּהְיוּ פַּעַם בַּמָּרָק חַם
בִּתְקוּפַת הַמְתָּנָה
לְמַבָּט אֱנוֹשׁ
לְיֶלֶד מִשְׁתָּאֶה נִפְעָם לְנֹכַח
אֵינְסוֹף יָרֹק
הַדְּרָכִים בְּשִׁמְמוֹנָם מִפַּחַד תַּנִּים דָּרְבָּנִים בַּלֵּילוֹת
רְמוּסִים בְּגַלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם מְחַכִּים לְרֶגֶל יְחֵפָה
חֲלוֹמוֹת שֶׁפָּסְקוּ
חֲלוֹמוֹת שֶׁחָדְלוּ
נְעוּרִים אֶל חִזָּיוֹן חָדָשׁ
מְפֻכָּח וּמֻכֶּה 
 חֲלוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תִּקְוָה
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן לָקוּם מֵחָדָשׁ

זֶה 
בַּיִת
קְהִלָּה
מִשְׁפָּחָה
זֹאת 
חֲנִיתָהּ.