שכנות / אבישי גרוסמן, עין שמר

טולה ומאשה היו חברות מאז היותן חניכות בקן ורשה. בתחילת שנות השלושים עלו במסגרת הגרעין לארץ והתיישבו בקיבוץ גן ישראל. 

שנים רבות עבדו שתיהן בגן הירק של הקיבוץ, גידלו עגבניות וגזר, בצל ותפוחי אדמה. השמש והחום בקיץ, הגשם והרוח בעונת החורף, חישלו את נחישותן לעמוד בכול פגעי מזג האוויר, כי בתוכן שכנה האמונה והאהבה לקיבוץ ולארץ ישראל אליה הגיעו במסגרת תנועת הנוער שחינכה להגשמה בקיבוץ על כול המשתמע מכך.

חברותן ונאמנותן האחת לשנייה שרדו גם ימים קשים. גם כאשר אחת מהן נקלעה לקונפליקט עם המערכת הקיבוצית וגם כאשר בעלה של טולה נפטר ממחלה קשה והותיר אותה עם שלושה ילדים קטנים. עשרות שנים גרו החברות בשכנות. הדשא היה משותף לשתי המשפחות והן נהגו לשבת עליו זו לצד זו במהלך הקיץ הארוך. מאז ימי הקן בוורשה נהגו השתיים לשתף האחת את חברתה במחשבות על המציאות בה חיו, על המשפחות והקיבוץ וכמובן על תקוות שנכזבו ועל הישגים שהושגו. כאשר אחת מהן נקלעה לקונפליקט עם חבר אחר או הממסד הקיבוצי, נהגה חברתה לתמוך בה ולסייע לה במאבקה למען השגת רצונותיה. 'סוד בכול ברוד', היה נוהג לומר ראובן בעלה של מאשה, שתמיד ובכל עניין תיאבק האחת על מימוש רצונותיה של חברתה.

כאשר מלאו לשתיים שבעים וחמש שנים הרגישה מאשה שמשהו השתנה. טולה חדלה לצאת אל הדשא המשותף לשתיהן, הפסיקה במופגן להשיב על שאלותיה והסבה את מבטה כאשר היו פוגשות זו את זו על מדרכות הקיבוץ. מאשה ניסתה לקשור עם חברתה שיחה, להתחלק אתה במחשבות ובחוויות, ולא זכתה בהתייחסות מכול סוג שהוא. היא חשה בהתעלמות מוחלטת מצדה של חברתה שלוותה במבט עיניים מסתייגות ולעיתים אפילו מלאות בוז. במהלך החודשים שחלפו התאפיינו היחסים בין השתיים בקרירות עוינת שהפכה את השכנות קשה ולעיתים אפילו בלתי נסבלת.

מאשה לא הבינה את הסיבה שהביאה את חברתה להרוס את מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה ביניהן מאז היו חברות בקבוצה אחת בקן וורשה. מדוע שינתה טולה את יחסה אליה שבמקום חברות ללא תנאי הפכו לעוינים ומלאי חשדנות. היא ניסתה לפתוח בשיחה, לשאול ישירות את חברתה לשעבר מה קרה שכך היא מתייחסת אליה, ניסתה אפילו להתחנף ולרצות את חברתה לשעבר. אמרה שלמרות שאינה יודעת מהי הסיבה לכעסה של טולה עליה היא מוכנה אפילו להתנצל. אבל שום דבר לא עזר. טולה המשיכה לגלות כלפיה יחס מזלזל על גבול העוינות. במשך שנים אחדות הקפידו השתיים שלא לדבר אחת עם השנייה ואפילו לא להחליף מבטים ביניהן, מבטים שבעבר הרחוק שימשו כלי ליצירת רמזים המובנים רק לשתיהן בכול הקשור לחברים ותופעות שהתרחשו בחצר הקיבוצית.

הגיע הקיץ ומאשה יצאה לבית ההבראה הקיבוצי בנתניה. בשנים שחלפו היו מאשה וטולה יוצאות ביחד לנפוש. שתיהן אהבו את הרחצה בים ואת הפינוק של אוכל טוב שהוגש לנופשים במקום. הפעם חברתה לחדר של מאשה הייתה סלינה, חברת קיבוץ שלא הייתה חביבה במיוחד על מאשה אבל היא החליטה להתפשר ולצאת אתה לנופש כדי לא להפסיד את זכותה לנפוש כמה ימים בבית ההבראה. סלינה, אישה קטנה וחטטנית, ניסתה לפתוח בשיחות עם מאשה במטרה להעביר את הזמן תוך כדי סיפורי רכילות מקומיים שהיא התמחתה בהם במשך שנים ארוכות. מאשה הסתייגה, שקעה בקריאת ספרים אותם הביאה אתה מהבית, ומיעטה לשתף פעולה עם סיפורי "הפלוטקס" של חברתה לקיבוץ ולחדר.

ערב אחד שאלה סלינה את מאשה מדוע היא וטולה כבר לא מדברות ביניהן. שמתי לב, אמרה כבדרך אגב שאתן כבר לא יושבות האחת ליד השנייה, וכאילו מתעלמות זו מנוכחותה של חברתה. האם אני צודקת? ואם כן מהי הסיבה לתופעות אלה. החדר התמלא בשתיקה רועמת. מאשה הרגישה כאילו חברתה לקיבוץ חדרה בלי רשות לעולמה הפנימי הפרטי ביותר. המתח שמילא את גופה כאילו עמד לפוצץ אותה מבפנים.

איך את יודעת? הפטירה מאשה בכול חלוש ונעצה מבט נוקב בפניה של סלינה. כול הקיבוץ יודע, השיבה סלינה. אנחנו הרי מכירים היטב ולעומק האחד את השני ויודעים לזהות תופעות שבאות לידי ביטוי בהתנהגות, כולל הניואנסים שכמעט ולא גלויים לעינו של מי שאינו מכיר את מערכות היחסים המורכבת של בין אדם לחברו החיים במסגרת הקיבוץ שלנו. מאשה התמידה בשתיקתה וסלינה המשיכה בדבריה. אני חושבת שאני יודעת את הסיבה שהביאה את טולה לקלקל את היחסים המיוחדים שביניכן. את הרי יודעת שבשנים האחרונות שתינו. טולה ואני, עובדות יחד במטבח. תפקידנו העיקרי הוא לקלוף תפוחי אדמה. במסגרת זאת יש לנו הרבה הזדמנויות לשוחח בינינו. טולה הסבירה לי, המשיכה סלינה את דבריה, שהגיעו אליה ידיעות הנראות לה מהימנות שיש חברים בקיבוץ שחושבים שאת מנצלת את החברות ביניכן כדי להשיג בעזרתך טובות הנאה מסוגים שונים. כי הרי כולם יודעים שאת, טולה, בעלת השפעה גדולה במה שקרוי החלונות הגבוהים בקיבוץ. גם הסיבות לכך ידועות לכולם. אני מודה שלא הכחשתי את הדברים האלה, הוסיפה סלינה. רק שתקתי. הסיבה היא שאני חושבת שהטענות האלה יש בהן משהו. מאשה הרגישה כאילו היא קופאת במקום ולאחר שניות אחדות קמה ממקומה, פנתה לעברה של סלינה ואמרה כאילו בהיסח הדעת: אנשים קטנים יצרו ביחד דברים גדולים. אבל למרות עובדה זאת הם המשיכו להישאר קטנים. מאשה סיימה את דבריה, אספה את חפציה ועזבה את החדר.

חודשים ספורים לאחר ששבה מאשה מהנופש בבית ההבראה לקתה בדום לב ונפטרה. באותו שבוע מלאו לה שמונים ושלוש שנים אבל עד יומה האחרון שמרה על צלילות דעת מלאה. אלימלך מזכיר הקיבוץ הצעיר תר אחרי חבר שהיה מקורב למאשה ויהיה מוכן לשאת דברים לזכרה במהלך הלוויה. אלימלך השתייך לשכבת הצעירים בקיבוץ ולא הכיר את הניואנסים שהעידו על הקשרים הגלויים ובעיקר הסמויים בין חברי הקיבוץ. הוא החליט לפנות לטולה שידע מסיפורי הוריו לפני שהלכו לעולמם, שבמשך שנים רבות הייתה החברה הטובה ביותר של מאשה. טולה השיבה בחיוב להצעתו של המזכיר הצעיר. היא כתבה את דברי ההספד על נייר באותיות גדולות, נעמדה מעל הקבר של מאשה, והצליחה להוציא מפיה רק שתי מילים. "אני מצטערת." השמיעה בקול חנוק ולאחר מכן איבדה את הכרתה. טולה נלקחה למרפאת הקיבוץ על ידי הרופא ואחיות המרפאה, שליוו גם הן את מאשה בדרכה האחרונה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/