שיחות חוץ / אבישי גרוסמן, עין שמר

הם נולדו לפני עשרות שנים בקיבוץ בצפון הארץ. שערות השיבה הממלאות את ראשם לא מסתירות את העובדה שמוחם עדיין ער ורגיש, רצונם להשפיע על דמותו של קיבוצם חזק כשהיה, והם מלאי ביקורת על דרך התנהלותו של הקיבוץ אותו הקימו הוריהם ואותו הם ממשיכים מאז. 

שלוש פעמים בשבוע הם נפגשים במועדון החטיבה הצעירה, מחליפים ביניהם אינפורמציות ובעיקר מתחרים ביניהם בהשמעת ביקורת על דרך התנהלותו של הקיבוץ בו הם חיים.

בעיקר הם מסתייגים מהסגנון בו מובאים הדברים לידיעת החברים. זהו סגנון הנשען על תקנונים שנוסחו על ידי עורכי דין, הנוסח שלהם הוא זר ומנוכר הגורם להם הסתייגות ולפעמים אפילו דחיה. הם היו רגילים לדבר ולכתוב במה שכינה אחד מהם "שפת בני אדם", כלומר ניסוח קצר הכתוב בעברית מדוברת שכול אחד השולט בשפה יכול להבין.

 מדי פעם פורץ ביניהם ויכוח על נושאים שהעסיקו את החצר הקיבוצית. הוויכוחים מתנהלים בדרך כלל ברוח טובה ולעיתים גם מתאפיינים בלגלוג מרומז שמכוון בדרך כלל לכיוונם של מוסדות הקיבוץ, לפעמים לעבר חברי קיבוץ שנפטרו או עדיין מתפקדים בחצר הקיבוצית. אבל בעיקר הם נוהגים להפנות את זרקורי לגלוגם לעבר חבר זה או אחר מבין המשתתפים בפורום הפנסיונרים שלהם. אופי המפגשים הזכיר במידה רבה את השיחות שהתנהלו בין החיילים במהלך שירות מילואים ממושך, חוויה שכול המשתפים במועדון הפנסיונרים התנסו בה פעמים רבות.

גילם הממוצע של המתכנסים היה שבעים ושמונה כאשר חלק מהם חצה כבר את גיל השמונים בעוד חברים אחרים עברו בשנה זאת את גיל השבעים וחמש. כולם היו בעלי עבר צבאי ולקחו חלק במלחמות ישראל. ולכן, סיפורים מתקופת שירותם הצבאי היוו חלק מרכזי מהשיחות שהתנהלו סביב השולחן עליו היו מונחות עוגיות פשוטות שנלקחו מהכולבו ונערכו על השולחן על ידי המשתתפים. רוב בניהם עזבו את הקיבוץ, רכשו מקצועות שונים וחיו בערים, בקיבוצים ובמושבים הפזורים ברחבי המדינה. חלק מהפנסיונרים המתכנסים נאלצים לסייע לבניהם מבחינה כלכלית, לאלה שעזבו וגם לאלה שנשארו לחיות בקיבוץ. הקשיים האישיים שהעסיקו אותם, אם מבחינה בריאותית ואם מבחינות אחרות, נשארו תמיד מחוץ לנושאי השיחות.

בגיל שבעים וחמש הצטרפו אריק ויוסי למועדון המשוחחים. בגיל שמונים ושתיים לאחר שהתאלמנו מנשותיהם עברו להתגורר בבית הסיעודי של הקיבוץ. בשעות אחרי הצהריים היו המטפלים מוליכים את השניים אל מתחת לעץ העבות הממוקם בסמוך, ושם נהגו להמשיך את השיחות ביניהם כאילו הם משתייכים עדיין לחבורת הפנסיונרים המתאספת במועדון כדי לשוחח על הנעשה בקיבוץ בו הם ממשיכים להיות חברים.

השאלה האם יש לקיבוץ עתיד כבר לא מעניינת אותי, הפטיר לפתע יוסי כאשר הוא מפנה את מבטו לעבר חברו שבעבר מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ. מה שמעניין אותי בימים אלה הוא כיצד יבנו את חייהם שלושת בני הנמצאים בימים אלה בקשיים כלכליים. כפי שידוע לך הבן שלי רמי הוא הומו מוצהר והסביבה בה הוא חי, סביבה שרבים בה חרדים קיצוניים, מתנכלת לו בצורה קיצונית. שני בניי האחרים נמצאים בקשיים כלכליים קשים. אני מתקשה להגיש להם עזרה וזה מטריד אותי. אני מרגיש החמצה קשה ולעיתים אפילו אני חש שהחמצתי את חיי. הסיבה העיקרית לכך היא שאין לי ממשיכים בקיבוץ. כאשר ילוו אותי חברי הקיבוץ לבית הקברות המקומי לא יישאר זכר למה שעשיתי כאן ולמי שהייתי. אריק שתק. מאז מותה של אשתו עליזה הוא סבל מבדידות קשה. לעיתים קרובות הרגיש שלא הצליח להגשים את ייעודו. כול חייו רצה להיות צייר מוכר אבל הגיע להיות רק "הצייר המקומי" כפי שכינה אותו יענקלה הלץ. תפקידו במשך שנים רבות היה לעצב את עיתון הקיבוץ וכן את ומודעות שנתלו על הלוח המיועד לכך. בהיחבא הוא נהג לשלוח דוגמאות מעבודותיו לתחרויות שנערכו בעיר בגדולה ומעולם לא זכה להתייחסות ואפילו לא לתגובה. מה שכן, הוא התנחם בהרגשה שהקיבוץ שהיה כול כך יקר לו ולאשתו, המשיך להתקיים ולטפל בו ובחברים אחרים. ואתה יוסי, חברי הטוב, לא העלית אפילו בדעתך את הסיבה לצבי הרוח שלי שפרצו מדי פעם מבלי שתהיה להם סיבה גלויה ומובנת. כול כך רציתי להציג את יצירותיי במוזיאון, כול כך רציתי שיכירו בכישרוני ונכשלתי. אפילו לא כישלון מפואר. סתם כישלון אפור. לפתע חדל לדבר ושקע בתחושה קשה של עמימות חסרת גבולות, בתוכה נעו ללא סדר זיכרונות שמקורם בתקופות שונות בחייו שהתחברו האחת לאחרות ללא כול סדר הגיוני.

לקראת השעה שתיים עשרה באו העובדים של הבית הסיעודי ולקחו את השניים לארוחת צהריים שהזכירה להם את התפריט שהוגש בחדר האוכל הקיבוצי, בו נהגו לסעוד במשך עשרות שנים. כאשר סיימו השניים את הארוחה והוסעו בכיסאות הגלגלים לעבר חדרם המשותף מלמל יוסי כאילו לעצמו: אני לא ידעתי שאריק שאף כול חייו להיות צייר ולא הצליח להגשים את שאיפתו. להרגשתו, כפי שאמר לפני שעות אחדות, הוא מרגיש שהחמיץ את ייעודו בחיים. פעלנו ביחד, נפגשנו אין ספור פעמים, החלפנו דעות וסיפורים מחיינו הקיבוציים, ואת עיקר העיקרים של חייו לא הצלחתי לפענח. בהרהור של טרם כניסה לשנת הצהריים עלתה בראשו השאלה שמעולם לא העסיקה אותו בעבר, האם היחד הצפוף בו ניהלנו את חיינו במשך עשרות שנים, לא מנע מחברו הטוב לחשוף בפני, שהייתי חברו הקרוב ביותר, את רצונותיו הכמוסים, אלה שגרמו לו לתסכול ולצער מתמשך? ואני, האם היה בי האומץ לחשוף בפניו או בפני חברים נוספים את מה שהעסיק אותי באמת במהלך המסלול המיוחד והארוך שעברנו כשותפים מלאים לכאורה? האם הוא היה מסוגל להתבונן מבעד לרשת ההסוואה שמתחנו אשתי ואני על המערכת המשפחתית שלנו שהתחזתה למוצלחת בעוד למעשה נשברה לחתיכות כבר לפני שנים רבות? ואני, האם הייתי מסוגל להגיד את האמת הזאת לעצמי? ואולי מסמסתי אותה באמצעות עבודה קשה והתנדבות בתדירות גבוהה ליציאה לשירות מילואים? האם במהלך חיינו המשותפים שוחחנו בינינו רק שיחות חוץ, כאלה שאינן מסגירות את מה שמתחולל בעולמנו הפנימי? המטפלים השכיבו את השניים במיטותיהם, החליפו להם את הטיטולים, הדליקו את המזגנים וכיבו את האור בחדרם המשותף.

כאשר אריק הלך לעולמו תפס את מיטתו מרדכי מורן. הוא היה גבר מוצק, נוטה להשמנה, ראשו מלא בשערות לבנות שמתחתיהן פנים המעידות על חריפות מחשבתית. מרדכי היה עורך דין במקצועו שהתמחה במשפטים בהם הועמדו לדין אנשים שהשתייכו למה שהיה מכונה אנשי הצווארון הלבן. רובם היו עשירים ונחשבו למצליחים עד שנתפסו והועמדו לדין. הוא היה סניגור מוכשר ורבים מלקוחותיו זוכו במהלך המשפט. במהלך השנים רכש מרדכי ניסיון רב בכול הקשור לאופי האדם בכול מורכבותו. וככזה היה אמור להיות קל שיחה. למרדכי היו שני בנים, שניהם עורכי דין מצליחים שהיו שותפים למשרד אותו ניהל אביהם. מדי פעם היו באים לבקר בבית הסיעודי כדי להתייעץ עם מרדכי בנושאים מקצועיים ולפעמים גם בכאלה שהשתיקה יפה להם.

במשך החודשים הראשונים להיותם שכנים לחדר ניסו יוסי ומרדכי לקשור ביניהם שיחה והדבר לא נסתייע בידם. משהו כאילו עמד ביניהם ולא אפשר זרימה חופשית, ספונטנית של מילים ורעיונות כפי שהיה יוסי מנהל עם אריק חברו במשך שנים רבות. יוסי ניסה לשתף את חברו לחדר בחשבון הנפש של חייו ונתקע. המילים כאילו סרבו לבקוע. הזרות בין השניים הפכה אותן למילים טרחניות המעיקות על השומע. יוסי הרגיש וחדל מניסיונותיו. במהלך החודשים בהן שכבו זה לצד זה הבין יוסי שבעוד שיחותיו עם חבריו למועדון הפנסיונרים נשענו על תחושה עמוקה של שותפות אנושית, הרי שיחותיו עם שותפו החדש לחדר, מרדכי, התנהלו כאילו על כיס אויר הממוקם על אי בודד שאין בתוכו שורש. הייתה זאת פגישה שהיא חצי פגישה בלבד. המאמץ שעשה להימנע משיחות חוץ נכשל כול פעם מחדש. יוסי נוכח שרצונו לשתף את בן שיחו בעולמו הפנימי לא פגש בנכונות ואולי גם יכולת להבין את המורכבות הנשענת על המציאות הייחודית בתוכה התנהלו חייו בקיבוץ.

חודשים אחדים לאחר פטירתו של אריק נפטר גם יוסי שהובא למנוחת עולמים ליד אשתו שנחה כבר תקופה ארוכה בבית הקברות של הקיבוץ.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/