קראו לו שמיל / עוזי בן צבי, עמיעד

קראו לו שמיל, תינוק קטן ושמנמן הגיח לאוויר העולם ממש עם סיומה הרשמי של מלחמת השחרור וחתימת הסכמי שביתת הנשק.

שמיל נולד בביה"ח הסקוטי - מנוחתו עדן - שהיה בית החולים של העיר טבריה, אמו יהודית הגיע ללדת אותו עם משאית הוויט של הקיבוץ שנעה בדרך המתפתלת בואכה עמק הירדן והכינרת.

שמיל חזר לקיבוצון הקטן והשקט משם הגיחה אמו ללדת אותו, הקיבוץ שכן במורדות הרי צפת על יד החאן הגדול והידוע, קומץ צעירים עלו למקום שלוש שנים קודם לכן (פברואר 1946) והקימו את הישוב על גבעונת סלעית קרוב לכביש טבריה-ראש פינה.

החיים בקיבוץ הקטן היו קשים, הפרנסה כמעט ולא הייתה בנמצא, החברים והחברות נסעו הרחק מהקיבוץ לעבודות חוץ.

בזמן ההוא, זמן קצר לאחר שהגיעו למקום, הגיעה יהודית הירושלמית לבקר את הישוב יחד עם חברה נוספת, הגיעו מעין גב בסירה לגינוסר ומשם תפסו טרמפ לקיבוץ הקטן.

הביקור היה מוצלח מאוד, היא וחברתה החליטו שזה מקומן, תוך זמן קצר מצאו להן חברים לחיים בקרב גברי הקבוצה.

יהודית מצאה את ראובן, נפשה הרומנטית נקשרה בנפשו, שנה וחצי לאחר מכך נישאו והיו בין הזוגות הנשואים הראשונים בישוב.

יהודית הייתה האקונומית במטבח שהיה חלק בלתי נפרד מהדיר, הריחות מהדיר התערבבו עם ריחות התבשילים, החברים הצעירים למדו להסתגל גם לעובדה זו, את האוכל מבשלים היו על פרימוסים, אלה היו אמצעי החימום הכמעט יחידים אז.

החברים אכלו מעט ובהקצבה, ניתן היה לאכול רק מהרווחים שהביאו עובדי החוץ ומהכסף ששילמה הקק"ל בעבור סיקול אדמות הג'יב.

בשר היה חלום רטוב לו זכו כאשר היו שוחטים כבשה זקנה מהעדר, אבל היו לאותם צעירים חלומות אותם האמינו שניתן לממש.

חלפו עברו להם 68 שנים מאז, והג'יב הפך לקיבוץ פורח, לא בדיוק כמו הקיבוץ שחלמו אבותיו, אבל עדיין "קיבוץ", לא כול כך שיתופי, ומאוד מופרט, הבתים כבר שייכים לחבריו וכן חלקות המגורים, חדר האוכל שידע להגיש שלוש ארוחות ביום (וגם ארוחת לילה לשומרים) כבר לא עושה זאת שנים מספר, גם ארוחת הצהריים המוגשת בתשלום מוגשת רק חמישה ימים בשבוע.

מקבוצת החברים, שקיבלו את התינוק השמנמן שהגיע, נותרו מתי מעט, מי שעזב, עזב, ומי שהלך בדרך כול אדם, הלך.

ה"קיבוץ" היום, אם תחלפו מעליו ממעוף הציפור, לרגע תחשבו שזה אותו הקיבוץ ממש, עם תכלת הבריכה במרכזו, אך לא היא...

ה"קיבוץ" של היום משנה פניו, משנה אוכלוסייתו, וצועד קדימה לעתיד, כנראה טוב יותר, נכון יותר, ושרידותי יותר, יש המבכים את לכתו של ה"קיבוץ הישן", אבל אפילו וותיקי הוותיקים שעוד נותרו, יודעים שהדרך החדשה, טובה יותר, נכונה יותר, והם, הוותיקים, שבעו כבר ממילים, עת מעשים היא, והדברים נעשים.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/