"עלינו, נצר למשפחות השֲֹכולות של מלחמת העצמאות, מוטלת האחריות לשמר ולהזכיר לדורות הבאים, את כל אלה שנהרגו על הגנת הבית הקיבוצי"

בטקס השתתפו משפחות שכולות ומאות מתנדבי שנת שירות, את אבוקת הזכרון, הדליקה אילנה לוז (עין חרוד איחוד), אחותם של רב טוראי ירובעל לביא וטוראי הלל לביא ז"ל, את קריאת ה"יזכור" קראה רות בהלול, בתו של יואל (דיוניס) הולושי ז"ל (שער הגולן) ואת קריאת ה"קדיש" קרא ירון לינדמן (בית העמק) אחיו של סגן איתן להב ז"ל.

בשם המשפחות השכולות דיברה מאשקה ליטבק (נגבה), בתו של טוראי משה ליטבק ואחותו של סגן ארנון ליטבק ז"ל. מאשקה נולדה לאחר שאביה נפל בקרב על נגבה ונושאת את שמו. היא אמרה: "כל חיי אני בתוך משפחת השכול. כילדה לא יכולתי להגיד את המילה "אבא" עד שהייתי נערה בוגרת. בטקסים בבית העלמין הצבאי בנגבה פחדתי ממטחי ירי הכבוד. חודשים מספר אחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי, אחי ארנון ליטבק נהרג - כקצין מילואים בסיירת שריון בשנת 1970. גם שמו חרוט באנדרטה הזאת. הוא היה אחי היחיד, גדול ממני. היה תמיד שומר עלי כמו אבא שני. מותו הפתאומי קרע את נפשי לגזרים. כעבור כשנה, אספתי את עצמי להמשיך לחיות, לטרוף את החיים, עם מאבק שלא יהיו יותר משפחות שכולות כמוני.  

במעמד זה, חשוב לי להזכיר ולהוקיר את אותם מאות חברי התנועה הקיבוצית, שנהרגו במלחמת העצמאות בהגנה על ביתם. לפני שבעים שנה החזית הייתה הבית.
הקיבוצים היו גדר המגן של המדינה, אז כמו היום. חברי קיבוץ שנלחמו בבגדי עבודה ולא עם מדי צה"ל, חלקם נהרגו עם כובע קסקט לראשם שהביאו מארץ מוצאם, כי לא היו להם כובעי פלדה. הם נלחמו עד כלות כדי להגן על הבית הקיבוצי שלהם, אחרים נהרגו בליווי שיירות לירושלים, ובקרבות עם חטיבות צה"ל בצפון, בעמקים, בדרום הארץ ועד אילת. עלינו, נצר למשפחות השֲֹכולות של מלחמת העצמאות, מוטלת האחריות לשמר ולהזכיר לדורות הבאים, את כל אלה שנהרגו על הגנת הבית הקיבוצי. את אלה שחפרו בדשאים של הקיבוץ, להפוך לתעלות קשר ועמדות, שם הם נהרגו עם בגדי העבודה שלהם".

מזכ"ל התנועה, ניר מאיר, נאם אף הוא ואמר: "70 שנות עצמאותנו עלו לנו במחיר דמים יקר. יקר מנשוא. מחיר אותו אנחנו ממשיכים ומשלמים בצער גם בימים אלה. איננו משלמים בחפץ לב כי אם בכאב ובצער עמוק. צער בלתי נסבל שאינו מרפה גם בחלוף השנים.

לכן, בניגוד לאווירה שניבטה אלינו ממסך הטלוויזיה בערב יום העצמאות, כאילו קיומנו ועצמאותנו הן תוצאה של איזה נס אלוהי, הרי ששמות יקירנו החקוקים על קירות הזיכרון כאן מאחורי מוכיחים בדיוק את ההיפך. זה לא היה נס! עצמאותנו נרכשה בדור של חולמים שהקדיש למטרה זו את חייו, בדם הורינו ובנינו שהקריבו עצמם והשאירו אחריהם משפחות פצועות, אלמנות וילדים יתומים. לא לבדנו, לעולם לא לבדנו, אלא כחלק משמעותי מאלה ההולכים בראש...

גם היום, כמו בעבר, אנו ממשיכים ומחנכים את ילדינו לאור אותם ערכים שמכוחם קמה המדינה. ערכי אהבת הארץ, צדקת הדרך, ערכי הסולידריות והרעות, הציונות והשותפות, ערכים שעומדים ביסוד העובדה המדהימה שכמעט מחצית... 19 מתוך 40 נושאי אות הגבורה היו או עודם חברי, בני או חניכי קיבוצים!!!

מאיר הודה בדבריו לשר הפנים מר אריה מכלוף דרעי, אשר הכריז לא מזמן, על האנדרטה כעל אתר הנצחה רשמי, ולדני עטר, יו"ר קק"ל, אשר הוביל בנחישות את סלילת הכביש, שיאפשר להמוני בית ישראל, להגיע לאנדרטה, ליהנות מן הנוף ולהוקיר את טובי הבנים והבנות המונצחים במקום.

אלי בן שם, יו"ר יד לבנים, דיבר אף הוא והודה לתנועה הקיבוצית על שיתוף הפעולה המתמשך עם ארגונם: "דווקא בשל תרומתה הגדולה כל כך של התנועה הקיבוצית, תרומה שנמשכת גם בימינו אנו, עם מתנדבי שנת השירות ואחוזי השירות הגבוהים כל כך, לא יכול להיות שאין פה נציג אחד מהממשלה. אף שר או ח"כ מהקואליציה לא מצאו לנכון להגיע לכבד את המשפחות השכולות ביום זה. בשנה הבאה נדאג שיגיעו נציגים ויהי מה". 

מרדכי (מוטקה) בן פורת, לוחם בפלמ"ח ובצה"ל, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, חבר בעמותת הפלמ"ח וממקימי האנדרטה, נתן עדות יוצאת דופן ודברים מרגשים במיוחד. הוא תיאר את תרומתם האדירה של הקיבוצים בלחימה במלחמת העצמאות, הן באירוח הלוחמים, למשל בקריית ענבים ובמעלה החמישה, שאירחו את חטיבת הראל במשך כל זמן הקרבות בדרך לירושלים, או בעובדה העובדה כי 6 מ-12 מפקדי החטיבות היו חברי קיבוצים, ו2 מ3 מפקדי החזיתות. מוטק'ה אמר: אי אפשר שלא לפתוח דבריי, בטח בטקס המציין את נופלי תש"ח, בהקרבה של הקיבוצים. במלחמת העצמאות נפלו 6000 חללים, מתוכם כאלף חברי קיבוץ. כלומר מאוכלוסייה של 4 אחוזים באותה העת נפלו כ20 אחוזים. בן גוריון אמר ביוני 48 בהפוגה הראשונה אילולא עמידת הקיבוצים בחזית, כמבצר הגנתי בכל מקום ומקום, ספק אם מדינת ישראל בראשית ימיה הייתה עומדת על רגליה. עד כדי כך עמד שר הביטחון דאז בן גוריון את חשיבותם של הקיבוצים במערכה".

בנוסף אליהם, נשאו דברים בטקס גם ראש המועצה המארחת מגידו - איציק חולבסקי, אל"ם מורן עומר - מפקד חטיבת ההדרכה של חיל השריון בבסיס שיזפון, יו"ר קק"ל - דני עטר ועוד. את קטעי המוזיקה בטקס ביצעה קומונה הש"ש מפנימיית "ביכורים" שנמצאת בעוטף עזה.

הטקס אורגן כולו על-ידי הכוחות המקומיים בתנועה - מנהלת מטה התרבות, ריקי רז ביחד עם איציק שפרן, רינה בן-סימון ויו"ר בית יד לבנים הקיבוצי אירית בר-נתן. 

עוד לפני הטקס המסורתי באנדרטה, קיימה התנועה את המפגש השנתי עם המשפחות השכולות בבית גילאור הסמוך למועצה האזורית מגידו. גם במפגש הזה דיברו ניר מאיר ואלי בן שם, יו"ר ארגון יד לבנים, עם המשפחות, ובנוסף אליהם דיברו גם נציגת משרד הביטחון, בינה מדזיני וד"ר אירית בר-נתן, יו"ר יד-לבנים בקיבוצים, שסיפרה על הדילמות והאתגרים המייחדים את סניף יד לבנים הקיבוצי: "במשרד הביטחון נעשו בשנים האחרונות מאמצים רבים כדי להבין את המערכת הקיבוצית ולהתאים את עצמם למערכת המיוחדת שהיא קיבוץ. כך, היום, משפחה בקיבוץ יכולה לממש את רוב זכויותיה מול משרד הביטחון ממש כמו משפחות בעיר. לשמחתי את הבעיות המורכבות והמסובכות בנושא הדיור של משפחות שכולות בקיבוצים אנחנו מתחילים להסדיר בימים אלה ממש. אני יכולה לבשר לכם שאחרי מאמצים גדולים שארכו כמה שנים בחלק גדול מהמקרים נפתרה בעיית מימוש הזכויות בנושא הדיור".