עוד 10 סיפורים על אלופי המדינה בכדורעף - בית זרע... / חיים בורר

מס' 11 - אבות ובנים

הכדורעף הפך למסורת בבית-זרע. בערב של משחק אי אפשר היה לקיים לא שיחת קבוץ ולא ישיבות וועדות. זה היה כמו היום דודו טופז. לאט לאט נכנסו גם צעירים. כדי לדעת מי מהצעירים התחיל את צעדיו הראשונים במגרש, היה פשוט צריך להסתכל על הקהל. אם ראית את איציק רוטשילד מגיע למגרש, סימן שאהרון התחיל לשחק וכך ראינו את יחזקאל קובנטור ז"ל ואחר-כך את גרשון כהן ז"ל. במבט יותר מעמיק היית יכול לראות אפילו את האימהות.

מס' 12 - קפיצה כיצד?

למאיר שן הייתה קפיצה מיוחדת במינה, קפיצה בה הוא היה מגיע גבוה מעל הקרקע, אבל נמוך מעל הרשת. סגנון הקפיצה שלו היה כזה שהוא היה קופץ ומקפל את הרגליים בברכיים, לאחור - והיה בטוח שהוא מגיע גבוה מאוד.

מס' 13 - אחת, שתיים, בום !

מסורת המקהלות של בית-זרע שהגיעה עד "קולות ירדן", התחילה כבר בתקופה ההיא, כאשר היה משחק על מגרש האדמה, או מאוחר יותר על מגרש המרצפות שליד הבריכה. רוב רובו של הקיבוץ היה בא, עומד סביב המגרש ובניצוח של יחיאל היה שואג: "אחת! שתיים! בום!!!".

מס' 14 - הרם רגל !

שותף פעיל מאוד למשחק היה יעקב ניב ז"ל שתמיד עמד סמוך למגרש, עָקַב בהתעניינות אחר מה שקורה ועם כל קפיצה של אחד המנחיתים, הוא גם כן היה מרים את הרגל...

מס' 15 - חור

לעמנואל היו שני יתרונות בזמן ההנחתה: א. הוא היה שמאלי ועד שהיריב עיכל את זה, היה לו קצת חופש פעולה. ב. כשהיה מזנק להנחתה היה צועק בקול חזק: "עזוב לי!" – גם כשאף אחד לא היה בסביבה, וכשכולם התכוננו לטיל נוראי, הוא היה נוגע בכדור בקצות האצבעות ומכניס "חור"

מס' 16 - מגרש שדוד

גביע אלכסנדר זייד היה מיועד להתיישבות העובדת בלבד, ונערך כל שנה במקום אחר. באחת הפעמים נערכה התחרות ב"שייך אברק". המארגנים המקומיים לא ידעו בדיוק מה זה כדורעף, אז אחד האיכרים נידב את חלקת העגבניות שלו שהאסיף בה הסתיים כבר והם עלו על השטח, חרשו אותו, שידדו אותו, תקעו בשני צדדיו שתי יתדות ואליהן הצמידו שני עמודים. לעמודים האלה חיברו את הרשת, שהייתה מספיק גבוהה בצדדים, אבל נמוכה מאוד באמצע. לקפוץ כדורים עברו את הרשת לאט ובקשת. כדי להגיע לכדור היית צריך, בזהירות רבה, לפלס לך דרך בין הרגבים.

מס' 17 - הסוס של אלכסנדר זייד

בבית זרע הייתה אורווה מפוארת ובה כמה סוסי עבודה ופרידות וכן כמה סוסי רכיבה שנלקחו מהמשטרה בצמח. באחת הפעמים חזרנו מגביע אלכסנדר זייד, כשפסלו של אלכסנדר עם הרובה, באמתחתנו. כשהגענו ראינו שמשהו קרה בקיבוץ. התענינו והתברר שבאותו לילה נגנבו שני סוסים מהאורווה. "אל תדאגו, אמרנו, סוס אחד אנחנו הבאנו אתנו!"....

מס' 18 - הצורך להשטח

יורם היה זריז כמו שד ואהב להשתטח. כל כדור שהיה בסביבה הוא היה מזנק ומנסה להציל אותו ביד אחת. אם כדור היה בא ישר אליו הוא היה מספיק לזוז הצידה, כדי שיוכל להשתטח אליו...

מס' 19 - הנחתה כיצד?

מוסה, בשביל להנחית, היה חייב לעשות שלושה צעדי הרצה, כך שלאחר חסימה אי אפשר היה למסור לו מיד, כי הוא לא הספיק לזוז אחורה שלושה צעדים. למוסה, לפי טענתו, תמיד חסרו בגובה 3 סנטימטרים, בלי שום קשר מה היה גובה הרשת.

מס' 20 - עודד חיטין

קיץ 1947 עמק הירדן. חם. החופש הגדול הולך להסתיים. אנחנו עולים לכיתה ז'. המצב עגום ביותר. משעמם. לירדן הולכים רק עם מלווה מבוגר, שבדרך כלל לא יודע לשחות. את "הסיבוב" אסור לעשות בגלל מתח עם ערביי עבודייה. הכל גרוע. במושגים של ימינו "על הפנים".

ואז, כמו רעם ביום בהיר, הם הגיעו! הראשון שידע היה יוסי "הגדול", ללמדך שהיה גם "קטן". יוסי, סטודנט שנה א' במכללת משמר העמק, המכונה בשם המסתורי "המוסד", ידע מראש מה מתבשל, אבל בחר להפתיע. קבוצת "אשל" הגיעה לבית-זרע!

בשעה חמש אחר הצהריים - אימון! מושג חדש לחלוטין בשבילנו. בשעה חמש, נרגשים ונפעמים, הגענו למגרש מאולתר - עמודים, רשת, סימון בסיד (לא בטוח). התיישבנו לשם נימוס די רחוק ויוסי, בדחילו ורחימו, עשה לנו הכרה עם השחקנים, תוך שהוא מצביע על בחור שמנמן עם עיניים חצי סגורות ומציין בהחלטיות: "זהו חיים. הוא הכי טוב!". אני הייתי כל-כך נפעם שכולם שם נראו לי מ"עולם אחר". דווקא חיים לא משך את עיני הבלתי מנוסות. חיים פשוט שיחק בלי "פוזות", תכונה שלימים, כשהפכתי לשחקן ומאמן, הבנתי את מעלותיה. אבל בחזרה לאותו יום גדול - כבמטה קסם, הכל השתנה! השמיים המעוננים התבהרו, וכשהתברר שהם גם משחקים כדורסל, וברמה, לא היה גבול לאושר. איפה אשדות, אפיקים, כינרת – חכו! באה לכם הפתעת חייכם!

ובאמת באותה שנה בית-זרע מנצחת את כל אריות העמק בכדורסל וכדורעף ואנחנו, אנחנו הילדים – הפכנו למשוגעי ספורט! יש אלילים! והעיקר התחלנו להתאמן... למרות שאני יודע שבבית-זרע שיחקו כדורעף גם לפניו, הרי מוניה בשבילי הוא "זקן השחקנים" - היה ונשאר!

מוניה יסד את המושגים הקלסיים כמו "על הקו", "עזוב לי", ו"קטנה גדולה". מוניה נהג להזמין את גובה המסירה, "גדולה" למסירה גבוהה, ו"קטנה" למסירה נמוכה. אני, כמוסר, בדרך כלל הייתי מקבל ממנו הוראה חד משמעית: "קטנה גדולה" - שבעקבותיה הייתי מוסר לו משהו "בינוני", ותמיד מקבל ממנו: "מסירה מצוינת". מוניה, שהיה שחקן שמאלי ושיחק בצד ימין, נהג להנחית בסגנון מאוד אישי. הכדורים שהנחית היו מתנהלים לאיטם בקו מקביל לאדמה, בערך 9-8 מטר, ואז מתעייפים ונוחתים לאיטם באזור הקו. מוניה, ליתר בטחון ובניגוד לכל הפעולה האיטית הזאת, היה מצהיר תוך כדי נחיתה בקול מהיר ביותר: "על הקו!", ומיד מסתובב והולך לכיוון הסרב - דבר שבדרך כלל היה עובד על השופטים. פרט לאתקין, מיודענו, שמוניה נהג לכנות אותו "שופט רמאי", תואר שנשאר לו עד היום. למי שאינו יודע - אתקין שופט עד היום במקומותינו. וכך, למרות משחק ההתקפה המרשים שלו, בהגנה מוניה היה קצת חלש. בעצם ממערך ההגנה שלנו מוניה היה ממש משוחרר. הוא היה נוהג לתפוש איזו גזרה בקרבת הקו, וכשכדור היה מונחת לעברו, הוא היה עוקב אחריו בצער ועושה אחת משתי הפעולות: אם הכדור נחת מחוץ לקו או לידו היה מודיע "אאוט!" וקופץ קפיצת שמחה קטנטנה. במקרה שהכדור נוחת בפנים, בעליל, היה משמיע אנחה ממושכת בסגנון א... ללמדך עד כמה חיים ויתר על הכללתו בכוחות המגנים מעידה העובדה שהרשה לו בימי שמש מיוחדים, לשחק כשעל ראשו כובע טמבל לבן, בעל שוליים משופרים, שלימים נקרא כובע "מטפלות". בכל מקרה, הכובע הסתיר לו חלק נכבד מהמגרש. זכור לי משחק באשדות, שמוסה ניסה לחבוש כובע טמבל, חאקי עם כתמי סולר, מהמספוא. חיים ביטל ב: "מוסה, זה כבר עובר כל גבול!", ומוסה הוריד מיד את הכובע. מוניה נבהל לרגע, אבל הכל חזר לקדמותו.

אם בתור ילדים הערצנו את השחקנים המבוגרים, הערצנו! - את מוסה אהבנו! מוסה היה מה שאומרים היום: פשוט בחור טוב! (וגם נשאר כזה). הכדורעף פשוט לא ממש עניין אותו. הוא שיחק לדעתי, בגלל שהוא חבר של חיים ולא היה לו נעים לאכזב. למוסה היו חברים טובים בכל הקבוצות. במרחביה, בעין שמר, בשריד וגן שמואל. פשוט לא היה לו אכפת מי ינצח ומי יפסיד. כל הקבוצות בעצם היו שלו. עד שהגיעו לשטח "ספיח" (בית קמה). נדמה לי שאותם אולי הוא כן רצה קצת לנצח, בגלל שהם היו הונגרים והוא יוגוסלבי ואנחנו הצלחנו קצת לסכסך, אבל זה לא בטוח. דוגמא אופיינית למוסה: אני זוכר שלאחר הפסד נוראי למרחביה עוד עמדנו על המגרש, אבלים וחפויי ראש, ואז מוסה תפש את הראש ואמר לשלמה אורן: "אוי, נזכרתי ששכחתי לתת את המפתחות של ארגז הכלים של ה'אוליבר' – לילד שמחליף אותי במשמרת". מוסה גם מעולם לא ידע את תוצאות המערכות. בדרך כלל בתקופה ההיא היו מודיעים מהמזכירות (שולחן הפיקוד ליד המגרש ב.ב.) את מצב הנקודות, בצעקה. במשחק בית אחד הובלנו במערכה 2 : 14. מהמזכירות צעקו: 2 : 14 ! אז מוסה שאל אותי בסוד: "לטובת מי?". על מוסה פשוט אי אפשר היה להתרגז. היחיד שהרשה לעצמו, במקרים מיוחדים, למשל: שהוא קלקל סרב אחרי שכולם אמרו לו: "תיזהר בסרב!", או בניסיון להציל אאוט של 2 מטרים, כשכולם צועקים: "אאוט!" - זה היה חיים שפשוט היה אומר לו: "מוסססה!", עם דגש חזק על הסמך.

פתאום אני חושב על המשחקים של שנות החמישים – איזו אווירה הייתה! – ומה עושים היום ילדי בית-זרע בכיתה ז' - כל זה נעלם? אוי, קיץ 1947!!!

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/