סיפור קצר-קנה / עמי בארי, עין החורש

מעטים היו הפעמים שבהן הסתבך הקיבוץ הקטן שלנו במעשים הרי גורל שהתרחשו בתהליך הקמת המדינה. 

האם היה זה טוב או האם היה זה לא כל-כך? מי אני שאשפוט! אני יכול רק לומר שהצניעות הזאת, שאפפה אותנו שנים רבות מספור, אהובה עלי תמיד וגם במרחק השנים אני מעדיף אותה על כל מיני הרי-גורל אחרים שבהם התבצבצו כמה מגדולי ועשירי הישובים וסביבתם. האמת היא שאם זמנכם בידכם ואם חפצי סיפור אתם מן הדין שתתחילו את זה בנסיעה קצרה אל חוף הים הנקרא "בית-ינאי", כאן תעצרו ותסתכלו על שתי שורות של עמודים שמוליכות אל תוך עומקו של הים.  נכון, היום זה כבר לא כל-כך עומקו, והאמת שאלו נראים סתם עמודים ללא תואר והדר אבל פעם נשאו עמודים אלו על גבם מזח מרשים ורב הוד שעליו וממנו העמיסו ופרקו סחורות לארצות רחוקות ומהן אלינו וכך גם הגיעה לכאן יום אחד ביוני 1948 אוניה עם נשק שנקראה "אלטלנה" מילה שמשמעותה באיטלקית הוא - נדנדה.

הנדנדה ההיא תהווה סלע מחלוקת עוד עשרות שנים לאחר שקיעתה במי ים תל-אביב הרדודים ואין בכוונת הכתוב לעסוק בכך כאן אבל היו אז שני שובלי-קצף שהרחיקו מירכתיה הנזכרים והגיעו עד לצניעותנו וראויים כאן לאזכור,  האחד הוא סיפור מוכר ומוצנע, על כליאת קצין המבצעים של האצ"ל עמיחי-פאגלין, שנתפס על ידי אנשי ההגנה, מסייר באזורי נחיתת אלטלנה בנסיבות לא רצויות ולכן הובל לאחר כבוד לעמדה מבודדת, ששכנה בחורשת האקליפטוסים שסביב קיבוצנו ונקראה "עמדת-קאקון". תפקיד העמדה היה לאבטח את צדו האחורי של הקיבוץ אל מול החשש מתקיפה ערבית מאזורי גבעות המזרח. העמדה שכנה בזמנו בקצה קצהו הגבולי של הפרדס ורק ההליכה הרגלית עד שם בחושך לילי וחורפי הייתה כרוכה אצל וותיקי לוחמינו בלא מעט תעצומות נפש ולכן כליאתם של שני זוממי האצ"ל של אז בעמדה המבודדת הייתה אולי דבר שבעתו ומכיוון שסוף הסיפור ידוע ומכיוון שהוא כבר סופר במקומות והזדמנויות שונים אוותר על כך הפעם. אבל השובל השני הוא סיפור לא ידוע כלל ואותו אני רוצה לחשוף כאן לראשונה.

בראשית שנות ה-50 הגיע לקבוצתנו ילד חוץ בשם - עמירם, הוא הגיע עם חולצה שומרית ומכנסיים קצרים שמציגים זוג כיסים מציץ בחדווה. הוא היה שחור שיער, בעל חתימת שפם מוקדמת ומוגזמת לזמנה, שמנמן כאידיאולוגיה, נער שכל קשר בינו לבין ספורט היה בלתי קביל בעליל, נראה כעצלן אבל בדברים מסוימים, שהיו משאות-נפש שלנו תמיד, היה חרוץ להפליא, מנומס ואדיב כלפי חוץ אבל מתחת לפני השטח החיצוני היה שובב גדול (ואני אומר "שובב" בכדי לא לומר מילה אחרת מתאימה לו פי כמה).

ילדי חוץ בקיבוץ, זאת פרשה שכבר דובר בה רבות ולכן אקצר גם בכך ורק אציין שבדרך כלל לא הייתה בהגעה כזאת אלינו שום חדווה גדולה, ואם אפשר היה לקלף את קליפות הקשיחות החיצוניות שהבצילו על כתפי ה"חוצניקים" שלנו היו מתגלים לא פעם מקרים קורעי-לב של משפחות וילדים שההפרדה בין אלו לאלו באה לפחות להציל את האחרונים. מהרבה שיחות של שנים רבות אני יודע שיש עדויות רבות של הילדים ההם שאכן המקלט המחבק הקיבוצי עשה את מיטבו והציל את המשך דרכם כאחד האדם.

 אבל אנו עדיין לא שם והאמת היא שאז עוד לא הבנו זאת ורק ראינו את הסממנים החיצוניים ואלו הספיקו לנו לגבש דעה וכך ראינו את עמירם בבואו, את החולצה השומרית, את הכיסים התפוחים, את מזוודת הכלום שנשא ביד מרושלת, את הקריצה בזווית העין וזה הספיק שנקבלו לחברתנו העליזה.

אחרי שעבר את "מבחני-ההתקבלות" שהעמדנו בדרכו ואחרי שהשתתף בכמה פשיטות יזומות על מטעי האזור ומיקשאותיו, ואחרי שכבר כעת ידע להציע מרחבים נוספים ליזמויות הלא חינוכיות שלנו, נסע יום אחד ל"שבת-נסיעות" (שבת שבה נוסעים לבקר את ההורים) וכששב הייתה בידיו חבילה ארוכה עטופה בשמיכת-קוץ, הוא תחב את החבילה מתחת למזרון מיטתו ורמז שכשיגיע הרגע נראה מה יש בעמקי מזרונו ואכן הרגע הגיע ובאחד הערבים כאשר המחנכים והמורים התקפלו להם אל עיסוקיהם והבנות התפנקו ללגימת כוס התה עם פרורי עוגה בחדרי ההורים נרמז לכולנו שנתכנס בחדרו של עמירם. ישבנו על ארבעת המיטות שבחדר, עמירם נעל את הדלת על מפתח שהכין מראש, הניח סדין לרוחב החלון, שעין זרה לא תציץ מבחוץ, עמעם את האורות ואז שלף את חבילת הקוץ מתחת למזרון מיטתו, התיר קשר בחבל שעטף סביב, גלגל את השמיכה ומיד התמלא החדר בריח של שמן הידראולי מתקתק ואחרי עוד רגע נפתחה החבילה על הרצפה ובתוכה התגלה, לנוכח נשימתנו הנעתקת, רובה אמיתי, רובה שאצלנו קראו לו "אנגלי" למרות שהובא למעשה מגרמניה אבל אז חלילה מלהזכיר את הביטוי "תוצרת גרמניה". רובה נקי, משומן. כת מעץ ועליה כתובת כלשהי, בריח כדורי, כוונות, מחסנית, בית-בליעה ולבסוף קנה ארוך.

אל תשכחו שאז (למרות שהבריטים כבר עזבו את הארץ והיא הייתה כבר כולה לגמרי שלנו),  היה כל כלי נשק מצרך יקר המציאות ואם כי כבר ראינו רובים בידי הורינו וחברינו המגויסים, רובה כזה, בידיים שלנו היה בשבילנו תדהמה, הלם וקוצר נשימה. עכשיו, כשחזרנו לקצב ההתפעמות הרגיל שלנו, מיהרנו להביט בו מקרוב, ללטף את הכת המשומנת, לאחוז בכדור הבריח ולהציץ בקנה, גילינו שהרובה המדהים הזה היה כמו חדש עד למחצית אורכו של הקנה כי משם היה הקנה שונה, בתחילה ישר ונכון ואז, בחלקו העליון, נוטה בזווית משונה הצידה כאילו שמישהו פגע בו מתכוון והכניסו למלחציים, לחץ בכוח את חלקו העליון הצידה ויצר סוג של רובה חדש, כזה שאפשר לירות בו בזוויות הזויות אל פינות נסתרות. הסתכלנו על עמירם בתימהון אבל נראה שהוא לא התרגש כלל, הוא לקח חתיכת בד דקה משומנת, ליטף אתה את הקנה המעוקם ואפשר היה להבין שהוא חוזר ועושה את הפעולה הזאת כבר אלפי פעמים ולבסוף פתח וסיפר: "אתם כבר יודעים שהייתי בקן הימי של השומר-הצעיר בתל-אביב, הקן עושה פעילויות רבות בים, מתוך מגמה שכשיגיע היום נלך לחיות בקיבוץ שעל שפת הים ושם נעבוד בהפלגות לים, הובלות ודייג.

באחת הפעולות עשינו תחרות בצלילה ליד החוף במקום שבו טבעה הספינה הזאת "אלטלנה" אתם יודעים זאת שניסתה  להבריח נשק שהיה צריך לשמש את המחתרת שפעלה נגד המדינה. צה"ל, שאז רק הוקם על-ידי בן-גוריון, פקד לעצור את הספינה והתפתח שם קרב שבסופו הפגיזו את הספינה והיא התפוצצה, נשרפה והתפרקה ואז..." הוא עצר רגע ואנו עצרנו אתו אבל כשראה את חוסר סבלנותנו וסקרנותנו המשיך: "אז בפעולה הזאת כשרק נכנסנו למים נתקלתי במשהו בתוך החול וכשהרמתי ראיתי את הרובה הזה, לקחתי אותו איתי, עטפתי בחולצה שלי שאף אחד לא יראה ובבית כשפתחתי את החולצה גיליתי שהרובה נראה כמו חדש. כי כנראה שבגלל שהוא היה מכוסה בגריז והיה קבור בחול הים הוא לא החליד והיה צריך רק קצת לנקות אותו והוא נראה כמו חדש ומאז אנו לא נפרדים זה מזה".

הסתכלנו מוקסמים על ה"כמו חדש" שלו אבל אי אפשר היה שלא לשים לב לנטייה הזוויתית שבחלק העליון של הרובה ואחרי רגע שאל מישהו: "ואיך, איך יורים בקנה העקום הזה?"  ומישהו אחר כבר הלעיג: "אולי יש כדורים מיוחדים שאיתם אפשר לירות על העוקם!" אבל אחרי רגעים אחדים שתקנו כולנו כי כגודל ההתלהבות כן גדלה האכזבה. כמה רגעים עברו בשתיקה אבל אז לחש מישהו מפינת החדר שאולי אפשר לנסר את החלק של הקנה  במקום שהוא מתעקם ואז יהיה לנו רובה ישר עם קנה קצר יותר, מיד נבטו אצלנו זרעי הדמיון - הרי זה שווה פי כמה אם ננסר ויהיה לנו רובה קצר-קנה, נכון לירייה, רובה כזה יהיה קל יותר לשאת, קל יותר לכוון ובעיקר קל יותר להסתיר, כעת עבר הרובה מיד ליד כשכל אחד דורך את הבריח הכדורי, מכוון למקום כלשהו וסוחט ירייה מההדק הנוצץ ואז התחיל סיבוב נוסף שבו סימן כל אחד באצבעו את המקום שנראה לו הכי מתאים ליישור ולניסור. לבסוף לקח עמירם את הרובה בידו, עטפו יפה יפה, הטמינו תחת המזרון ואמר שהוא כבר ידאג לעניין.

מכיוון שעמירם הגיע אלינו גם בגלל שהלימודים היו לא בדיוק הצד ששבה את סקרנותו וכל הגיגיו היו בעניינים שהמוטוריקה פיעמה בהם. מצא את עצמו אחרי מספר חודשים כחבר של המסגרים שלנו ועובד רוב שעות היום במסגריה וכאן הכיר את כל הכלים, גם את דרך הפעלתם וגם את מחבוא מפתחות הכניסה לממלכה הקסומה. כך התגנבו בערב אחד אל תוך המסגריה, שקלנו, מדדנו, השווינו, החלטנו, ולבסוף חיברנו את הקנה הסורר אל המלחציים של המסור החשמלי וניסרנו (כלומר, למרות שכאן תואר הפועל מספר ברבים, הביצוע היה פרטי בהחלט), בדייקנות רבה את הקנה מילימטרים אחדים לפני ההתעקמות וביוצאנו מהמסגריה האפלולית היה קצר-הקנה עטוף בשמיכת הקוץ הדקיקה רובה משובח לעילא ולעילא. כעת הגיע הזמן לנסות את הרובה בירי ממש אבל אף אחד מאתנו לא העז לאחוז את הרובה ולירות אתו ממש כדור חי. הרי הקנה אולי עוד טיפה עקום ואז הכדור יפוצץ הכל, ואולי גם המנגנון, המשומן בקפידה רבה,  לאחר ששהה ימים רבים מתחת למי הים האם לא נגרם לו נזק? ובכלל אף אחד מאתנו לא ירה אף פעם ברובה אמיתי והחשש היה ברור.

לבסוף החלטנו להתחכם לרובה ולסכנה ושבת אחת יצאנו מזרחה לאזור שהיה פעם משתלת צמחים בריטית ועתה עמד בבדידותו, מצמיח ענפי פרא וצמחית בר, למקום קראו "בית-עלי" על שם השומר שגר במקום לפני שנים רבות, עד מהרה מצאנו פינה מוסתרת שלא רואים אותה מהקיבוץ, עמירם, שכבר סייר במקום, הראה לנו עץ עם גזע חלק שאליו ייקשר הרובה בכפיתה מרובעת ומחומשת, הרובה נקשר לעץ, הוכנס כדור לבית-הבליעה, ונבדק שאין איש בסביבה. כעת, בכדי למנוע כל אפשרות של נזק למישהו מאתנו, נקשר חוט חבל חזק אל ההדק, כולנו התרחקנו למרחק גדול, נשכבנו על הקרקע ועמירם לקח את חוט החבל בידו. "יורים" צעק בקול גדול ומשך בחוט ההדק וחיש פלט קללה עסיסית, החבל נמשך אבל נקרע במקום כלשהו, ההדק לא התהדק, הנוקר לא נקר והכדור לא כודרר. עמירם מיהר בריצה שפופה אל קצה החבל המנותק וקשר מחדש חבל אל חבל, שוב נשכבנו, שוב נשמעה צעקתו של עמירם ואז נשמע פיצוץ אדיר, פיצוץ מחריש אוזניים ממש. רגע שכבנו בדומייה שבאה אחר-כך ומיד זינקנו אל הרובה, ריח חריף של אבק שריפה מילא את האוויר והרובה נשאר קשור בשלמותו אל העץ כאילו שלא בו המדובר ואין הוא אשם ברעש האדיר שאיים על עור התוף שלנו רק כמה שניות קודם. מיהרנו להסיר את הרובה מקשירתו, מיהרנו לסלק כל רמז אפשרי מבית-עלי ומיהרנו להחזיר, בדרכים עוקפות, את הרובה אל מתחת למזרונו של עמירם.

לאחר שנים רבות, התגייסנו לצבא ושם למדנו להכיר כלי נשק משוכללים פי כמה וכמה, למדנו לירות בלי פחד ולצערי גם לקלוע בלי יותר מדי חרטות, אבל הירייה של אז בבית-עלי, ההתרגשות וריח אבק-השרפה לא פגו עד היום הזה. והרובה? נו! זה ברור שתשאלו מה היתה אחריתו של הרובה. אז כך: אחרי שנתיים נפרדנו מעמירם שהעדיף גיוס מוקדם על שנת לימודים נוספת, הרובה עבר אל מתחת למזרון אחר אבל במרוצת השנים התברר שיש למזרונים שימושים טובים יותר ואז הוא נארז אל תוך עליית-גג שאצלנו קראו לה "בויידם". שנים רבות הוא שכב לו שם עטוף ומגורז עד שלבסוף נזכר בו מי שנזכר והוא עבר לקשט את קיר חדרו, מעל לדלת הסלון. היו מי שראו בו איום נסתר, היו מי שזכרו לו את עברו וראו בו קריצה מזמינה, כך או כך גם שם  הוא היה תלוי שנים לא מעטות ואז כשבעל הבית הלך לעולמו נעלם גם הרובה. אבל בתוך תוכי, יש לי הרגשה שאני יודע את מקום הימצאו ואם רק ייתנו לי לטפס לבויידם זנוח  אגלה אותו שם ערום ועריה, לא עטוף בסמרטוטו הישן, מעלה חלודה עצובה, נשכח ונעלב.  אבל מי ייתן לי להגיע לשם, זאת אפילו לא שאלה.  כי זאת דרכו של עולם - חפצים שאין חפץ בהם נשכחים במקומות עלומים ועולם כמנהגו נוהג ולכן לזכרו ולזכר משתמשים אחרים מסופר סיפור זה. 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/