מפקד 8200 לשעבר על הסיפור של הנער מווילנה שחלם על עין-החורש

מדי יום השואה אני חושב גם על הנער הצעיר הירש'קה, חניך קן השומר הצעיר בווילנה. אלמלא נרצח על ידי הנאצים במחנה ההשמדה על אגם לאדוגה, היה מגשים את חלומו לחיות בקיבוץ עין החורש ואחד מילדיו היה ככל הנראה גדל עימי בקבוצתי.
נקודת החיבור שלו לעין החורש מתחילה בפעולה שומרית באחד מערבי חורף 1939.
המדריך, מיודענו אבא קובנר, מספר לחניכים מעיתון ה"תנועה" שהתגלגל לידיו, על באר המים הראשונה שנקדחה בוואדי אל חווארית' ושנותנת חיים לקיבוץ הצעיר עין-החורש. למרות הקור העז ששרר בחדר נטול ההסקה דלקו עיני החניכים.
למחרת מראה הירש'קה למדריכו פואמה פרי עטו, שמתארת את סיפור הבאר שנחפרה בעין החורש. נשימתו של אבא נעתקה לנוכח עוצמת הכישרון הלירי של חניכו הצעיר. לשאלתו אם ירצה הירש'קה להיות שם בבוא היום, השיב: "אני כבר שם".
בספטמבר אותה שנה מתחולל "הרעש הגדול". הירש'קה, כמו מדריכו, מצטרף לפרטיזנים. בגטו כותב הירש'קה ,הלוא הוא הירש גליק, את העז והמרטיט בשירי הלחימה היהודית ואולי גם האוניברסלית כנגד הנאצים " זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג". זהו המנון הפרטיזנים המוכר לנו "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה".
סמוך מאוד לתום המלחמה מגיעה כראשונת הפרטיזנים לארץ רוז'קה "שלנו" ומביאה למשורר אברהם שלונסקי לתרגום את שירו של גליק. מאז היותי ילד ועד היום אני חש כאב פיזי של ממש למקרא משפט ההיסוס והתהייה של גליק: "אך אם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור".
למה לא זכה הירש גליק לדעת שכן בא האור, וששירו אכן היה לסיסמה מדור לדור?
שירו של גליק על הבאר של עין- החורש אבד לעד בבריחה מתעלות הביוב של הגטו ליער. אבל כשאנו עומדים כעת בטקס יום השואה בקיבוץ למול "הנופים הנחלמים של הנער מווילנה", כמו שכתב כל כך יפה מדריכו אבא, עומד גם הירש גליק אתנו.