מדוע הקיבוצניקים חוגגים את פורים באדיקות כמעט דתית?

כשהייתי ילדה, היה בית ההורים שלי בקיבוץ מתמלא לקראת פורים בתכונה של אפייה. מגשים היו נפרשים על שולחן האוכל, על השידה ושולחנות הקפה הקטנים מפורמייקה (מי זוכר/ת: שולחן בתוך שולחן בתוך שולחן, מעין בבושקת שולחנות קטנה), ומתמלאים לאט לאט בעוגיות ותופינים מכל מיני סוגים. היה שם מגש לסבא וסבתא מכל צד, ולדודים ולדודות כולם/ן, לשכנים, חברות וחברים מהעבודה. וגם לזאת שחייבים לשלוח לה, כי מי ישלח אם לא אנחנו? ולהוא ולהיא ולכולם/ן.

מפעל משלוח המנות תפס היה עצום בהיקפו, גדול אפילו ממפעל הרולדות, שנפרסו על השולחן מגולגלות במגבת לקראת אירועים מיוחדים, אחת לכמה חודשים.

הייתה בו חברות פשוטה, לא מדוברת, וקרבה בלתי אמצעית בתוך עולם שבו כולם/ן מחוברים. כל אחד ואחת הם אח או אחות או בן או בת דוד של מישהו או היא מוכר או מוכרת. לא שש, אלא מקסימום שתי דרגות של קרבה. ולרוב אחת.

העולם שלנו השתנה מאז הרבה. וגם הקיבוץ השתנה. ובכל זאת, את חג הפורים אנחנו מקפידים לחגוג באדיקות כמעט דתית, וכל הקיבוצים, המסורתיים והמתחדשים כאחד, מתמלאים תכונה. על פורים אי אפשר לוותר, זה לגמרי ברור לנו. אבל למה בעצם? מה יש בו, בחג הזה, שמפעיל כל כך חזק את העולם החילוני, הקיבוצי שלנו?

לחגוג זה תמיד כיף. זה ברור. אבל בנוסף לזה, נראה שגם בעולם הצפוף והקרוב של פעם, וגם בעולם המשתנה תדיר של עכשיו, נחוץ וחשוב לנו לחגוג את ההיפוך, את היציאה מתוך עצמנו ומתוך עורנו, את היכולת לבחור להיות אחר/ת ליום אחד, להגשים מאווים כמוסים, ולגלות את הדמות האמתית שמתחבאת בתוכנו, שמקבלת את החופש להתגלות באמת רק מאחורי המסכה.

מה בעצם נחרט לנו בזיכרון מהסיפורים ששמענו כל ילדותנו על חג הפורים? הילולת השתייה? התחפושות? ואולי אפילו משלוח המנות? ומה עם הסיפור? סיפור החג? את מי אנחנו זוכרים משם? אחשוורוש? וושתי? מרדכי? המן? אסתר המלכה?

השנה, אנחנו בצוות "כזה ראה וחדש", מזמינות אתכם/ן לחשב מסלול מחדש לקראת פורים. אז ברור שכדאי להתחפש, ומותר להשתכר, והמסיבה של הקיבוץ שלנו הכי טובה.

אבל מותר גם לאמץ מנהגים חדשים, ולשקול לחדש ישנים, ולחשוב רגע: על מה החג הזה בעצם? מה בכלל קרה?

(כל עוד שומרים כמובן על הצחוק והשמחה...)

למשל: דגל אסתר/ושתי. כשאנחנו קוראות וקוראים את מגילת אסתר היום, אפשר לראות כי מדובר באחד מסיפורי העוצמה הנשית החזקים ביותר בתרבות היהודית. נשים מניעות את כל הסיפור. האחת ("ושתי הקירחת", זוכרים/ות??) דרך הכוח לסרב, להתנגד לסמכות ולצאת נגדה, פותחת את כל סיפור העלילה. השנייה, אסתר המלכה, נערה צעירה הבוחרת באומץ "ללבוש מלכות", ולבסוף מסובבת סביב אצבעה מלך, יועצים ושרים, ומצילה את עם ישראל.

 השנה החלטנו בצוות "כזה ראה וחדש" להנכיח את הכוח הנשי המניע את המגילה גם במנהג יפהפה, דגלוני אסתר/ושתי, אותו שאלנו מיהדות ארה"ב. השנה נצייר את אסתר וושתי על דגלים, ונעטר אותם בפעמונים. בכל פעם שנקרא את המגילה, ונזכיר את שמן של הגיבורות, ננופף בדגלון ונצלצל בפעמון. לא נבטל את הרעשן של המן כמובן, אבל במקביל לעוצמה ותשומת הלב שניתנת לצורר הרשע, נציע קריאה חדשה במגילה העתיקה, המאירה גם את הכוח הנשי הטמון בה.

נחדש גם את משלוח המנות של פעם, נתבונן באומץ על הקיבוץ שלנו שהשתנה, ונבחר דלת לדפוק עליה עם מגש של תופינים. ואולי הפעם נבחר גם לצרף אליו "מתנות לאביונים"- מפעל של התנדבות, או צדקה.

המנהגים האלו מצטרף לשלל מנהגים, ישנים וחדשים שבחרנו לכלול בתוך משלוח המנות של "כזה ראה וחדש". מוזמנות ומוזמנים להוריד את הערכה, לקרוא על מקור המנהגים ועל האפשרויות לחידושם, ולבסוף- לבחור מנהג אותו תרצו לחדש בתוך המשפחות, בתי הספר והקהילות שלכםן.

להורדת החוברת - לחצו 

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, ליישם, להעיר ולהגיב.

ושיהיה פורים שמח!

רינה לבנון, וצוות "כזה ראה וחדש"