להעביר את הסיפור הקיבוצי מדור לדור

לכל אחד ואחת יש סיפור, או בעצם סיפורים, הרבה. לא גדולים או הרואיים, אבל נקודה בזמן, בחיים ובמקום שקרה בו משהו שראוי שיסופר.

תקופת הקורונה סגרה ותיקים וותיקות רבים בבתיהם ודנה אותם למיעוט מפגשים חברתיים. כחלק מההתמודדות קיבוצים רבים השכילו לטייב את המצב וביקשו מזקנות וזקני השבט לנצל את הזמן כדי לספר סיפורים שיישארו איתנו לדורות הבאים. המגמה התרחשה במקביל ליוזמה שנולדה באגף חברה וקהילה בתנועה הקיבוצית לשמר ולספר את הסיפורים שלנו, את המורשת הקיבוצית ואת הפנים, התחושות והרגשות שמאחורי הרעיון הקיבוצי הגדול.

נוצר שילוש קדוש שכולל את התנועה הקיבוצית, יד טבנקין ומיזם "טרסה" מבית ברל ובמשך 12 מפגשים למדו המשתתפים והמשתתפות על גיל וזיכרון, על הדרך לספר את ההיסטוריה האישית חברתית בתוך ההיסטוריה הקיבוצית או הארצישראלית, אומנות הריאיון, איך לשמור ולשמר ועוד. שמונה מרצות ומרצים יצרו תוכנית שמאפשרת לגשת לא.נשים כדי לשמוע סיפורים, לתעד אותם, לשים אותם בארכיון הקיבוצי והתנועתי, לשים את הסיפור ב'טרסה' שהיא רשת חברתית מותאמת לסיפורי חיים, ולחשוב איך משתפים את הקהילה בסיפורים שנאספו.

בסמינר מסוג זה אפשר לשמוע את הסיפור של חברת קיבוץ מהצפון שנולדה בקונגו הבלגית, עברה לארצות הברית שם חיה עד גיל 27 ועלתה לארץ עם משפחתה לאחר תקופה בה סבלו מאנטישמיות במקום בו עבדו וגרו. כאשר הגיעה לארץ הגיעה לאולפן בקיבוץ גבעת ברנר ומשם המעבר לקיבוץ הקבע בצפון היא מסלול מתבקש. עוד אפשר היה לשמוע על הזוג שהיה פעיל בתנועת הנוער ועלייה הייתה חלק ממסלול חייהם הציוני. למשפחות שלהם היה חשוב שהם יעלו לארץ רק אחרי שיתחתנו וכך חגיגות החתונה לוו בהכנות לעלייה לארץ, ולשאלה מה מרגש יותר ענו שהעלייה לארץ הייתה מרגשת יותר מהחתונה, וזאת לאחר יותר מ- 60 שנות נישואים משותפות.

יעל רז לחייני, שהובילה את הסמינר מטעם התנועה הקיבוצית, אורמת כי "בימים אלה נערכים הסיכומים והמשובים לקראת המחזור הבא שייפתח אחרי החגים, כאשר במקביל אנו מתארגנים לאגור ולשמור את כל הסיפורים שנאספו כמו גם את הא.נשים עם ה"שיגעון לדבר" כדי שמאגר הסיפורים הקיבוצי יישמר ויישאר איתנו לדורי דורות ובה בעת ייתן ביטוי אישי למספרים ולמספרות שחלקו איתנו סיפור חיים או רגע אחד משמעותי".