לאן נעלמו החוחיות? / מעוז חביב, צרעה

"רשות המעברים של משרד הביטחון סיכלה ניסיון הברחה של כשלושים צפרי שיר מעזה לישראל במעבר ארז... "

"תושב עזה בן 44 הגיע למעבר כשברשותו עשרות חוחיות אותן התכוון להבריח אל מזרח ירושלים ולמכור אותן במחיר של מאות עד אלפי שקלים כל אחת... זו הפעם החמישית בה מסוכל ניסיון הברחה דומה במקום...".

קראתי הודעה לקונית זו ב"וואלה" ימים ספורים לאחר שחגגנו בארץ את ט"ו באב ואת יום האהבה, וזו החזירה אותי שנים רבות לאחור עת שימשתי בקיבוץ כמורה-מחנך בבית הספר הקטן והביתי שלנו. כבוגר סמינר המורים הקיבוצי "אורנים", נטלתי על עצמי באותם ימים להוביל את הוראת הטבע החי בבית הספר.

זמן לא רב לאחר תחילת עבודתי בהוראה, התמזל מזלי לזכות בפרס יצחק יהודאי (איצי) בן קיבוץ מעלה החמישה על עבודת הגמר בנושא הטבע שהגשתי בסמינר. שמחתי על עצם הזכייה ושמחתי על הסכום הצנוע שהתווסף לה ובו רכשתי לבית הספר משקפות שדה אחדות ששימשו את תלמידינו למעקב אחרי הצפרים בטיולי הטבע שלנו.

את מרבית הטיולים באותה תקופה ערכנו ל"ואדי". הוואדי לא היה אלא תוואי זרימתו של נחל שורק הגולש מהרי ירושלים מטה מטה לעבר השפלה ומישור החוף, ומקיף את קיבוצנו ושדותיו בחגורה רחבה סביב סביב. מימיו המפכים של הנחל, גם אם אינם אלא תוצר זרימת מי הביוב המטוהרים מעיר הקודש ירושלים, מהווים מקור משיכה לבעלי כנף למיניהם, לצבי ביצה, לצפרדעים וקרפדות, לשפיריות בשלל צבעים ולעוד כהנה וכהנה יצורים מיצורים שונים. כל אלה נהנים הנאה רבה מהמים הזורמים ומוצאים מסתור בין ענפי השיחים והעצים הצומחים בשתי גדות הוואדי -  שיחי הרדוף הנחלים, עצי הקיקיון, חבורות הקנה המצוי ועוד. וכך, באחת הפעמים בהן שימחתי את תלמידיי בהכרזה שאנחנו יוצאים לטייל לוואדי ול"עץ הבודד" - הלא הוא עץ השיזף הענק הזוקף קומתו בסמוך לואדי - מיהרנו בשמחה לחדר הטבע כדי ליטול את המשקפות, המגדירים למיניהם, להצטייד במים ובכובעים ויצאנו לדרך.

- בטח נראה המון צפרים! - קרא דרור חובב הטבע בשמחה. - בסוף הקיץ ותחילת הסתיו מגיעים הנחליאלים והפרושים ואדומי החזה והדוחלים המתפללים ויהיה כייף כבר לראות אותם!

- כן, ואולי אפילו נצליח לראות חסידות בדרכן מאירופה לאפריקה - התלהבה איילת הג'ינג'ית.

- רק 'תיזהרו' מנחשים! עוד מספיק חם בחוץ ואבא שלי הצליח לחסל צפע גדול בשדה בשבוע שעבר! - הזהיר רונן הזהיר את כולם.

וכך יצאנו לנו בשמחה את שערי הקיבוץ בדרכנו אל הגשר האירי שמעל הוואדי, זה המוצף כמעט מדי חורף בשיא עונת הגשמים. כאשר קרבנו אל הוואדי, אכן התחלנו לחוש את מהות המעבר מן הקיבוץ הבנוי לשטח הפתוח. סיקסקים חטובי גזרה, לבושים בהידור רב בחליפה אפורה, במעין צעיף לבן, צחור סביב צווארם הנישא ובכיפה הדורה שחורה ובוהקת על ראשם, התעופפו מצדי הכביש כדי לחזור ולנחות לידו, כמו נטלו על עצמם את תפקיד שומרי השדות. את האוויר קרעה לפתע צריחה חדה של שלדג לבן חזה, זה שהחליף את שמו ללבן חזה בלבד, שמן הסתם גילה ממקום מארבו על אחד הענפים את מה שגילה בנחל הזורם והסתער למקום אליו הסתער, או שמא הסתלק לו בבהלה לאחר שגילה דווקא - אותנו.

וכך, בעודנו צוללים עמוק יותר ויותר לאווירת הטבע השוקק שמסביב - הגענו אל הוואדי. משני צדי נחל הביוב המטוהר הזורם ומעלה פה ושם בועות קצף לבנבן, צמחו להן חבורות חבורות של קנה. קרפדה מבוהלת קפצה מן הגדה לתוך המים ונעלמה.

הגענו.

בעלי המשקפות החלו לסרוק את הסביבה במשקפותיהם. אווירת העליזות שלוותה את החבורה כולה עד הגיענו לוואדי, התחלפה במן שקט מתוח ובמבטים סקרניים שהכול שלחו למרחב שסביב. פתאום החרידה קריאה מלאת הפתעה את השקט:

- תראו! תראו! - קרא יובל הקטן וחד העין - על הסלעים החלקים הבולטים מהמים! יש שם חוחית אחת - ועוד אחת בסלע ליד! ועוד שתיים! וכולן עומדות ולא זזות! תראו! תראו!

- כן! אני רואה במשקפת! - קרא דרור. - וואאוו! לא תאמינו! הן לא מצליחות לזוז! הן כמו - כמו שהן דבוקות לסלעים! וכן, הן אפילו מנסות לעוף ולא מצליחות!

- אני רואה! אני רואה! - צעקה ציפי. - ממש בתוך המשקפת! זה כאילו, כאילו שמישהו הדביק אותן לסלע! כאילו שיש על הסלע דבק והוא תופס אותן!

- ויש יותר! יש יותר! גם על הסלעים הרחוקים! - קרא אף יוגב בהתרגשות - יש אולי שמונה, או תשע. בטח יותר! מישהו הדביק אותן והן לא יכולות לזוז!

גם אני נטלתי את משקפתי וקל מהרה נוכחתי שאכן צדקו הילדים. מישהו דאג לכך שהחוחיות יפות המראה הללו אכן תיצמדנה לסלעים הבולטים מהמים בלא יכולת להתנתק. אולי פיזר גלעינים שמשכו אותן לשם ועתה יבוא כדי לנטלן לצורך מכירתן. אכן, שמענו על כך שתושבי הגדה מוכנים לשלם ממון לא מעט כדי לרכוש "צפור מזמרת יפת מראה" הביתה, והחוחיות יפות המראה אכן נחשקות אף יותר מצפרים מיובאות מחו"ל.

- עכשיו אני מבין למה בקושי רואים עוד חוחיות באזורי הברקנים והגדילנים אצלנו, היכן שראינו אותן תמיד פעם. בטח מישהו תופס אותן ומעלים אותן. איזה מן חסר לב יכול לעשות את זה! - קרא דרור.

- כנראה שדרור צודק - השמעתי אף אני את קולי כאשר עיני הכול נשואות אלי. - כנראה שמישהו צד כך את החוחיות כדי למכרן.

- אבל מי בכלל ירצה לקנות חוחיות מתוקות שכאלה? הרי המקום שלהן הוא בטבע ולא באיזה כלוב עלוב בבית! - התקוממה ציפי.

- נכון. בוודאי - אמרתי - אבל יש אנשים שלא חושבים ומרגישים כמונו, ככל הנראה. על כל פנים, אני אכנס למים ואנסה לשחרר אותן בזהירות. אתם, חכו לי כאן. הרי אנחנו נזהרים תמיד מלהירטב במים האלה ומספיק שרק אני אכנס ואחר כך אשטף היטב היטב בסבון.

וכך נכנסתי בזהירות פנימה לתוככי המים הזורמים, ובזהירות רבה שחררתי את החוחיות בזו אחר זו, כדי שתוכלנה לחזור אל ביתן שבטבע.

היה זה לפני שנים רבות.

ומאז, אכן נראה שנעלמו החוחיות, וודאי בכמויות שהיו, מאזורנו. האמנם חשו בסכנה ומילטו עצמן, או שמא ניצודו ונמכרו לכל המרבה במחיר? אם כך ואם כך, משקראתי את הידיעה באינטרנט, נזכרתי באותו טיול של אז ושוב חשתי את אותה צביטה בלב.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/