האינטרס היחיד בקליטה – המשך חיי הקיבוץ על ערכיו הייחודים

ענת מרלא-חפץ ואיילת הריס, פעילות במחלקת צמיחה דמוגרפית ופיתוח קהילה בתנועה הקיבוצית: 

במאמרו, "שכונות הבנים בקיבוץ הן ה'שבע דקות ממודיעין'" (הזמן הירוק 30.12.20), מנתח עזרא דלומי את התמורות שחלו על פי תפיסתו האישית בתהליכי הקליטה או ההצטרפות של בני הקיבוץ לקיבוצים בעשורים האחרונים, במקביל לתהליכי השינוי שהתחוללו בהם. דלומי טוען כי הקליטה לחברות כיום היא בבחינת עסקת win-win מבוססת אינטרסים, חומריים בעיקרם – הבנים מחפשים הזדמנות לבית צמוד קרקע ליד ההורים והקיבוץ זקוק למילוי השורות כדי לשמר את מכסת הנחלות שלו. הבנים רוצים "מקצה שיפורים בחייהם" והקיבוץ צריך "למלא את המשבצת המתרוקנת". משמעות החברות, כך דלומי, התרוקנה זה מכבר מתוכנה המקורי, ולכן מוטב היה לוותר עליה ועל העמדת הפנים בה היא כרוכה ולהכיר בכך שבמהותה, החברות בקיבוץ המתחדש היום היא לא יותר מ"תושבות" בשם אחר.

כמי שעוסקות בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי בתחום הקליטה לחברות בקיבוצים (כממלאות תפקידים בקיבוץ ובאזור וכיום כרכזות תחום צמיחה ופיתוח קהילה בתנועה הקיבוצית), אנחנו מבקשות להציע פרספקטיבה אחרת על הנושא, חד-ממדית פחות ומקיפה יותר, וכזאת שמתבססת על היכרות מעמיקה עם התהליכים המתרחשים בקיבוצים, מדן ועד אילות.

נתחיל מלציין את המובן מאליו – והוא שלא כל הקיבוצים מקשה אחת הם, שאתגריהם הפנימיים והחיצוניים שונים ושכל הכללה נחרצת עושה עוול למציאות רבת הרבדים. עם זאת, בהחלט יש מגמות וקווים משותפים. למשל – שבמרבית הקיבוצים העוסקים בשאלת ריבוי הסטטוסים וצמצומם, המוטיבציה המרכזית בגלגלי התהליך היא ההבנה וההפנמה של הנהגת הקיבוץ וחברותיו וחבריו שנכון להם לחיות כקהילה אחת שמקיימת זהות וערכים משותפים ופועלת יחד בכיוון מוסכם עבור אותם אינטרסים. התובנה בדבר הנחיצות של האחדת סטטוסים ועדיפותה של הקליטה לחברות מלאה, התגבשה בקיבוצים שונים ברחבי הארץ, כמו גם בהנהגת התנועה הקיבוצית, לפני שנים והיא הולכת ומחלחלת בהדרגה.

ה"גזרים" הכספיים או הנדל"ניים שמהווים מרכיב בתהליכים הללו הם לרוב בבחינת אמצעי לחיבור הקבוצות. יותר מזה, ברור היום שהקיבוץ, על מאפייניו הייחודיים (שנעמוד עליהם בהמשך) חזר להיות אטרקטיבי – לבנים, לתושבים, לחברים בעצמאות כלכלית - בזכות אותם מאפיינים, ולכן הקיבוצים עוסקים בחידוד, ברור וחיזוק המרכיבים הללו בצורה גוברת והולכת בשנים האחרונות.

נמשיך בעובדות – מרבית הקיבוצים כיום (כ-85%) קולטים לחברות תמהיל של בני ובנות קיבוץ ושל משפחות שאינן של בני ובנות קיבוץ. בעוד שקליטת בנים ובנות היא יעד חשוב בכל הקיבוצים, הרי שרבים מהם צומחים גם (ולפעמים בעיקר) בזכות הצטרפות של אנשים "מבחוץ" ומקיימים תהליכי קליטה וקבלה זהים או דומים עבור שני סוגי הקבוצות (כולל מבחני התאמה, מפגשים, סמינר קליטה ואפילו משפחות מאמצות...). עיקר תשומת הלב של העוסקים בקליטה מופנה לשילובם של החברים החדשים בקהילה הקולטת, חיבור לערכי המקום, לשיח הקהילתי ולמילוי תפקידים בקיבוץ.

תנופת הקליטה, ההולכת ומתרחבת דוחפת את הקיבוצים אל עבר תהליכי בירור זהות וחזון משותפים וכתיבה מחודשת של סיפור משותף עם החברים החדשים. על התהליכים הללו, וחוכמת המעשה המצטברת שנאספה מהקיבוצים, נשען מסמך "קהילה קיבוצית במיטבה" של אגף חברה וקהילה, המתייחס לעקרונות הערבות ההדדית, הניהול העצמי, הקהילה הרב דורית והדמוקרטיה הפעילה – שממשיכים להוות ציר מארגן ומכונן עבור הקיבוצים הצומחים.

נכון, בהחלט ייתכן שרבים מהבנים והבנות השבים לקיבוצם עושים זאת בעיקר כי הם מבקשים לחיות ליד הוריהם ושמחים על ההזדמנות לאיכות חיים ובית צמוד קרקע. אך אין זה אומר שבתוך סל המניעים לחיות בקיבוץ לא נמצאים מרכיבים  נוספים: ההזדמנות לשותפות משמעותית ויכולת השפעה, האפשרות לגדל את ילדיהם ברוח הערכים עליהם הם עצמם גדלו, הרצון לייצר המשכיות להוריהם והדורות שקדמו להם והכמיהה לצורת חיים שמבוססת על ערבות הדדית במובנה העמוק. אגב, דלומי כותב שכיום אין ציפייה מהחברים החדשים לבוא לעבוד במשק, וזאת אכן ציפייה ריאלית פחות במציאות של היום; אבל בהחלט ניתן לראות מגמה מתרחבת של השתלבות שלהם במילוי תפקידי הובלה – בשכר ובהתנדבות, בהנהגת קיבוצם.

עם קריאה אחת של דלומי אנחנו מסכימות (לפחות חלקית) – והיא הקריאה לקיים סקרי עומק בקרב החברים החדשים לבחינת רצונותיהם. את זאת בדיוק אנחנו מתכוונות לעשות במהלך השנה הקרובה, על מנת להבין – ולסייע לקיבוצים להבין – כיצד להוביל את תהליכי הקליטה בקיבוץ בצורה הטובה ביותר, לייצר קהילות קיבוציות בעלות זהות ברורה ועדכנית עם חברות וחברים ששמחים בסטטוס הזה שלהם, במלוא מובן המילה.