איך בנו הפולנים של עין-שמר בית-כיסא / עלי אלון, עין שמר (לזכרו)

12/02/2018

איור מאת יעקב גוטרמן

אין ספק שבשנות הארבעים הסמל של עין-שמר והבניין המפורסם ביותר היה... בית-הכסא.

"הכיצד? והרי חדר-האוכל ומגדל-המים הם הסמלים המובהקים של הקיבוץ, כמו ספינה ותורֶן: האכילה המשותפת ב"מזבח היחד" וההפגנה הנחרצת מול המסגדים שמסביב: 'אנחנו כאן, גבוהים וחזקים יותר מכם! ומה עניין בית-כיסא אצל הקיבוץ הציוני?"

אם תעמיק חשוב, יש בבית-הכיסא הציבורי דווקא כדי לבטא את הדיאלקטיקה של ערכי ההומוקיבוצניקוס: מצד אחד מוסד ציבורי דמוקרטי המשרת את כולם, אין רם ואין שפל, אין "חשוב" ו"לא-חשוב" לפני כיסא הכבוד בבית-הכבוד, ומצד שני מוסד פרטי שבפרטי, אינטימי, בו מתייחד אדם עם צרכיו הפרטיים ביותר. איזו סינתזה (כמו זו החינוכית, כשישבנו כולנו יחד ב ש ו ר ה על הסירים!) ואיזה לקח אנושי וחקלאי טמון פה! צניעות וענווה וסגירת מעגל החיים: מה שנלקח מהאדמה מושב אליה להפרותה בנפיחות תודה.

לא תבין את מהות העניין ללא ההערה הבאה: הפולניוּת הטביעה את חותמה על קיבוצנו לדורותיו. "פולני פעם - פולני תמיד" כשם ש"שומר פעם - שומר לתמיד" - אלא שההטבעה הפולנית הייתה חזקה הרבה יותר. "הבנים של הפולנים יותר פולנים מהפולנים" - יודע כל ילד בעין-שמר.

התכונה ה"פולנית הבולטת ביותר היא הפתטיות, המתבטאת ב"כבוד הפולני", כששלחו בשעתם אל מול הטנקים של הצבא הגרמני גדוד פרשים דוהר לצלילי ה"גרנד פולונז" של שופן. כך בנו פולנינו אל מול הישימון והמזרח הערבי הפראי, העושים צרכיהם לאור היום ולא יתבוששו - את פאר בנייני הציביליזציה: בית--הכיסא.

עשר שנים היה הקיבוץ מסוגר כולו בתוך החומה שבנה גדוד העבודה. מים לא היו. בתמונות מהימים ההם אפשר להבחין בפחון זעיר ובפשפש קטנטן בחומה שדרכו היו יוצאים ושביל כבוש הוביל אליו. זה היה בית-השימוש. היה מסוכן לצאת לשם, בעיקר בלילה ובתקופת המאורעות, וכולם היו עושים את צרכיהם מרוב פחד, קור ובדידות, בסביבת הצריפים והאוהלים. כשהצחנה הגיעה עד צוואר החליטו לעשות מעשה - וכמו בעיירה קלושמר'ל (מי שעוד זוכר את הסרט המצחיק של פרננדל), ומאחר שבאותה שנה גם מצאו מים - לבנות בית-כיסא.

ובעין-שמר - כמו בעין-שמר. אם עושים משהו - זה מוכרח להיות "הכי גדול והכי יפה" בתנועה הקיבוצית, בארץ ובמזרח התיכון כולו. תמיד מגלגלים עין תורנית החוצה, מה יגידו עלינו "בתנועה"... האדריכל המקומי קובה גבר עשה תוכנית - ואצל קובה זה כמו אצל קובה, "הכי גדול והכי יפה" וכו'... הקיצור, זה היה בית-הכיסא המפואר ביותר בתנועה הקיבוצית, בארץ וכו' ויש אומרים שאפילו במזרח הקרוב והרחוק אם לא בעולם כולו. כי אם יצרנו את החקלאות הטובה בעולם, את החברה הצודקת בעולם ואת המדינה המתוקנת ביותר בעולם – אין סיבה שבית-הכיסא שלנו לא יהיה... וכו'.

חנוכת-המקדש הייתה מאורע שלא יישכח בהיסטוריה של ארץ-ישראל, והוא מוזכר בספרו של שלמה שבא על וויצמן (כולל תמונה). שבתאי טבת ב"קינאת דויד" לא מזכיר אותו, כמובן, כי מזכ"ל ההסתדרות לא היה נוכח בגלל קנאתו בויצמן. כששמע שהלז הוזמן – סירב לבוא. הוא גם לא אהב את אנשי השוה"צ.

אכן, אירוע בדרגה לאומית! כתבו על כך בכל העיתונים - אפילו בחו"ל, וכל חניכי תנועות הנוער, מ"בית"ר" עד "החלוץ" ו"גורדוניה", עמדו פעורי-פה לנוכח המבצע המדהים של השמוצניקים (על אנשי גן-שמואל הנדהמים איני מדבר. כתשובה - וכיאה לאנשי מעשה - הם בנו בית-חרושת במקום "בית-הנפיחות של עין-שמר"). חסידי ז'בוטינסקי ניצלו את ההזדמנות וכתבו בעיתונם על "הקיבוצניקים המיליונרים המתנשאים האלה שלא נאה להם להשתין ולחרבן כמו כל עם ישראל והם בונים בתי-כסא מפוארים", החרדים כתבו ש"בתי השימוש הם בתי-המקדש של הציונים", ואצ"ג קילל את אנשי השוה"צ בקללה שלעומתה "קללת משמר-העמק" היא ליטוף אהבה (משהו על עצירות ושלשול - לא נביא אותה כאן מפאת הצניעות, אבל הקורא המתעניין ימצא אותה ב"מכון גנזים" וכן תיעוד מלא של האירוע בארכיון השוה"צ "יד יערי").

לא רק חזן וכל הנהגת התנועה השתתפו בטקס (יערי נעדר כי היה בשווייץ ושלח משם מברק השתתפות כנ"ל) אלא גם חיים ויצמן, כאמור. ילדי קבוצת "אלון", הקבוצה הראשונה בקיבוץ, שומרים עד היום את החתימות שהעניק להם! אין ספק שאילו הרצל היה חי וביאליק לא היה נוסע בדיוק באותה שנה לניתוח בחו"ל ממנו לא חזר - גם הם לא היו מחמיצים אירוע היסטורי כזה, ביחוד ביאליק שהיה מומחה גדול בענייני... השתנה, בעל זכות היוצרים על המשפט הנצחי המנסח באופן גאוני את כללי ההשתנה הנכונה:

"דונט פישנטוס קונטרה וֶונטוס

נָעֶרוּס נערוס פן יישארוּס".

אם ביאליק ידע בכלל לטינית, הוא תירגם מן הסתם את אימרת הספנים הרומאים "Non mingentum contra ventum" והוסיף לה סיומת נאה ההופכת אותה לאימרה שכל ילדי הקיבוץ יודעים אותה בעל-פה, שהרי סימן ההיכר של בן-הקיבוץ הוא ההשתנה בחוץ, בטבע, ברוח, ואפילו שם קוד של לשון נקייה היה לה בין הילדים: "שיחה קצרה" (לעומת "שיחה ארוכה"* שהיא...). ביאליק היה כמובן גם בקי גדול ביהדות, ובענייני בית-כסא אפשר למצוא "בספר-האגדה" שלו את הסיפור על אותו רבי כהנא שהזכרנו לעיל, שנצמד לרבו גם כשהלך לבית-הכיסא, מקום שאליו אפילו המלך הולך לבדו, וחוויה זו היוותה בסיס לספרו הגדול "מכילתא דרבי כהנא", שם בפרשה ג' ימצא המעיין את פסיקתו ש"הִלכות בית-הכיסא מסורת למשה מסיני".

ואם תשאלו מה עניין ויצמן אצל הקלושמר'ל בעין-שמר - תעידו על עצמכם שאינכם מבינים דבר בציונות המעשית.

כי אם שבנו למולדתנו לאחר אלפיים שנה, הרי חידשנו גם את התרבות העתיקה של בית-הכיסא - ומכאן חשיבותו הלאומית של האירוע. שהרי מאז שניסח משוררנו הלאומי את הקריטריונים להצלחת הציונות: "גנב יהודי, שוטר יהודי, זונה יהודייה" - האם יכולים כל אלה להתקיים ללא בית-כיסא יהודי? - היה, אם-כן, ויצמן, מלך היהודים, מבקר בכל ישוב יהודי בו חנכו בית-כיסא ולאחר שגזר את הסרט היה מתכבד בזכות השימוש הראשון - הכול לפי רוח הקודש ששרתה עליו באותו רגע (או מה שנתנו לו לאכול בחדר-האוכל). כשויצמן נכנס החברים כרו אוזניהם כמו בני ישראל לקולות בהר-סיני. וכשיצא, מכפתר את מכנסיו, היו כל הנוכחים מוחאים כף, משל לפָריץ הפולני שהיה יוצא מחדרו לאחד שביתק בהצלחה את בתוליה של הנערה הבתולה העומדת להתחתן, בנצלו את הזכות הפיאודאלית של "הלילה הראשון", "Jus prima noctis".

אמנם החברים והילדים גרו בצריפים ובאוהלים ללא שירותים - אבל היה לנו בית-כיסא "הכי-הכי" ומכל הארץ נהרו לראות את פלא-העולם השמיני, ושִמעה של עין-שמר יצא סוף-סוף למרחקים... לוצ'ה מוסיפה שכשם שהיה נהוג לעבור מקיבוץ לקיבוץ ולאכול חינם - כך היו באים החלוצים מכל הארץ במיוחד לעין-שמר ל... הרגיש פעם כמו בני-מלכים. לא היה קץ לגאוותם של אנשי המקום: "אפילו בגן-שמואל אין בית-כסא מפואר כזה!" - קרא בגאוות ניצחון משה גרוסמן. כך התגאו בטח בוני מגדל בבל שגאוותם הרקיעה שחקים...

מערכת ביוב עדיין לא הומצאה, והכול היה נכנס לתוך בור-סופג גדול שצריך היה להוריק אותו בדליים ולשרוף את נייר העיתונים בו "ניגבו" בתנור - החברים שהתנוּדבו לכך קיבלו סבון מיוחד; זה היה כל-כך מסריח, שעד היום, 70 שנה אחרי, כשבית-הכסא נהרס מזמן ובמקומו צמחו עצי שיטה - מי שמריח אותם עדיין מרגיש את הריח ההוא - אבל ככה זה אצל הפולנים שלנו, את זה הסתירו - כמו כל דבר - מאחורי החזות המרשימה של האסלות והמשתנות הבוהקות מחרסינה...

ה"חזוּת הפולנית"... גם בחדר-האוכל ובמטבח לא היו שירותים וכדי לעשות פיפי עובדות המטבח צריכות היו ללכת 150 מטר עד לבית-הכסא המרכזי, אבל חנה פומרנצנבלום-ארליכמן, אשתו של מחנכנו הדגול גצל ארליכמן ואמו של חגי ארליכמן, שכשמם כן היו, אנשים ישרים, אנשי המוסר המוחלט והבלתי-מתפשר, אסרה עליהן - וכמובן על עצמה - "כי לא הולכים לצרכים פרטיים על חשבון העבודה".

ההמצאה הגאונית והמפנקת של נייר הטואלט עדיין לא הגיעה לפלשתינה-א"י, ואם הגיעה - במילא לא היה כסף... היינו מקנחים בעיתונים שניסרו אותם בנגרייה מַלבנים-מלבנים והיו תלויים על חוט ברזל. אבל היות ולא היו מספיק עיתונים - רק אחד או שניים בחדר-הקריאה - עמדה תמיד השאלה שלעומתה ה"להיות או לחדול" הייתה משחק ילדים: "לקרוא או לנגב" (מאז התרגלנו לקרוא את העיתון בחתיכות בבית-הכסא. כך נוצר הקשר הגורדי בין העיתון, הפוליטיקה, וריח המחראה). עד עצם היום הזה - ככל ההחתמות החזקות של ימי הילדוּת - המקום המועדף על בני קיבוצנו לקריאה אמיתית ומרוכזת של העיתון הוא בית-הכסא. אבל בגלל שקראו את "על המשמר" רק חתיכות-חתיכות - יצאו בני-הקיבוץ מגמגמים ומבולבלים מבחינה אידיאולוגית, אינם מסוגלים להגיד משפט אחד שלם ונרתעים מן הפוליטיקה בגלל הריח.

המקום הפך לפרלמנט המקומי. כל בוקר לפני העבודה כל הקיבוץ היה מחכה בתור, ובינתיים מחליפים דעות על העולם ואשתו. זה היה מוסד מכובד מאוד. בֶּנֶק, כאחד המייסדים, גם אחרי שקיבל את שיכון הוותיקים הראשון בקיבוץ, עם בית-כסא ומקלחת ב-1952, המשיך להגיע כל בוקר למוסד הציבורי כדי לשמוע רכילות, עד הריסתו.

אגב: בית-הכיסא שימש לא רק ל"תפילת בוקר" להעברת ידיעות ראשונות על הקורה במשך הלילה, אלא גם - מי שלא מאמין שישאל את יגאל כץ - כמקום מפגש למטרות... שידוכין. סוניה הגדולה הייתה חברת קיבוץ מענית, שעלה על הקרקע בהרי המזרח, במרחק של כשניים וחצי ק"מ מאיתנו. בנות מענית היו מצטחצחות יפה ובאות בערבי שבתות לעשות את צרכיהן בבית-הכיסא שלנו ו... לתפוש בחורים. כך היא תפסה את דודיק הנגר, שאם להתייחס לדברי הקינה הקבועים של אשתו של המנהיג "למה לא התחתנתי עם נגר", היה השידוך הטוב ביותר בכפר. ביחד הם ילדו את אותו גיגי הזכור לטוב, זה שניקב את ה"בלונים"...

לאחר שהקראתי את הדברים האלה במועדון הוותיקים שלנו קמה נורי ואמרה בכעס: "זה לא יפה לחלל את זכרם של מנהיגי הציונות שלולא הם היית נשרף בתנורו של היטלר. בכלל, נדמה לי שעֵלִי חזר לגיל האנאלי". לוצ'ה, שאהבה לספר בדיחות גסות ששמעה מפי אהובה המשורר, שעה שהייתה מכינה לו בפגישתם השבועית את זנב הדג-המלוח שאהב כשהיה בא לפקוד את קבר בנו, ענתה לה: "אפשר לחשוב שויצמן והרצל ודויד המלך ודויד בן-גוריון וקובה ריפתין וצבי לוריא ואפילו המשוררים הגדולים ביאליק וצבי ארד לא חירבנו! הצביעות בקיבוץ הזה מסריחה הרבה יותר. אתם הרי הסתרתם כל דבר אנושי וטבעי - וכך הקיבוץ שלכם נראה".

חבצלת