אושרה באה לקיבוץ / נחמה ניר, פלמחים

 

אושרה באה לקיבוץ בעקבות יקי. לפני שירדה מרכב הקיבוץ, נשאה ראשה ותלתלי הזהב של יקי, שירד לפניה, התנופפו ברוח. הוא הושיט ידו. כתפיים, זהב תלתליו כעטרה לעיניו הכחולות החודרות ולחיוכו הרחב. בטחון.

כמה זמן עבר מאז? חודש, חודשיים? שנה, שנתיים? לזמן אין חשיבות, אין ערך, הזמן הפכפך, הוא נוזל בין האצבעות כמו ערימת החול הנערמת לפני חדרם. היא הביטה מסביב, חיפשה את המראות הפסטורליים שבהם פיטם אותה, את הנוף הירוק, את הגגות האדומים, את המדשאות הרחבות אך בעיקר קסמו לה תיאורי ההווי החברתי, ערבי הריקודים הסוחפים, הישיבה מסביב למדורה וסיפורי גבורה והרפתקאות קולחים ותחושה של אחווה ורעות, של קירבה שוררת מסביב.

"תראי שהחבר'ה שלי יאהבו אותך ואת תאהבי אותם."

"ואיזה סיפורי גבורה והרפתקאות אני אספר להם" שאלה. "מה אני עשיתי בחיי ששווה לשתף בהם בני אדם אחרים, האם חבריך יתעניינו בכמה שעות עמדתי מול הראי וכמה תשומת לב השקעתי בריס ההוא השובב שלא נכנע לרימל או בצבע השיער והגבות. הו כמה תשומת לב יש להשקיע בגבות יש המון אפשרויות יש שיטות שונות, צריך להיות מעודכנים. אני משעממת אותך? זה מעניין?"

"עיצוב הגבות, מאד מעניין, אומרים שהעיניים הן ראי הנפש והגבות מעטרות ושומרות על הנפש."

"אני מאד מעריכה את ניסיונותיך למצוא ענין בדברי."

"כל מה שאת אומרת מענין אותי כי זו את, כי את מעניינת אותי."

דברים דומים וכמעט זהים אמר לה המזכיר כאשר נפגשו לראשונה יום לאחר שהגיעה לקיבוץ.

"שלום, שמי יוסק'ה, מזכיר הקיבוץ, ומאד שמח לראותך בינינו. כשיקי כתב לי לראשונה כי הוא מביא חברה חדשה, לא התייחסתי לכך כל כך ברצינות, כי את הרי מכירה את יקי, כל שבועיים חברה חדשה, אבל אליך אני מבין, שהוא מתייחס ממש אחרת. והנה את ממש כאן, ותרשי לי לומר, וכשאני רואה אותך אני יכול להבין גם מדוע."

"מה אמרת על החברות של כל שבועיים?"

"טוב, נו, לא צריך להתרגש קצת הגזמתי. ספרי לי על עצמך."

"אין מה לספר אני אחת מחברותיו של יקי. הוא סיפר עליכם כל כך הרבה אז אמרתי ננסה, נבוא, נראה אולי יש אמת בסיפורי הפנטזיה שלו. אני אוהבת פנטזיות, אגדות, גם אני עוסקת באגדות."

"על איזה סוג אגדות את מדברת?"

"אני מדברת על פנטזיה שכל בחורה יכולה להיות מלכת היופי על ידי טיפוח הגבות שלה. היית מאמין לדבר כזה?"

"זו באמת פנטזיה. מה שייך גבות ליופי של בחורה ומדוע להשקיע כל כך הרבה ביופי ובעיקר בגבות, אין דברים יותר חשובים? אבל אם את אומרת, כנראה שיש דברים בגו."

"מה אמרת? מה זה בגו?"

"בגו זה בואי נרד לעומק הנושא. אני מבין שבאת עם תכנית סדורה מה את רוצה לעשות פה במה את רוצה לעסוק. אבל לפני כל תכנית שלך תרשי לי להציג בפניך את הפנטזיות שלנו."

"באמת, תשפוך, אולי אתה מציע שממחר אתחיל לחלוב פרות או אולי לקטוף תפוזים, לפי הסיפורים של יקי זה מאד רומנטי."

"לא, אני חושב שמחר תתחילי לשטוף כלים במטבח, אבל ליתר בטחון צריך לשוחח עם סדרן העבודה."

"מה, מה זה? מה זה לשטוף כלים במטבח. אני בחיים שלי לא שטפתי צלחת אז מה זה הכלים האלה? אני מכירה כלים. אני מכירה פצירה ואני מכירה פינצטה, ואני מכירה מספרים מיוחדים לגבות, כאלה כלים אני מכירה."

"רגע, רגע, בואי נהיה ממוקדים. בן אדם חדש שמגיע קודם כל עובר בין ענפי השרות ועושה אתם הכרות. הכרות משמע התנסות. אז תעבדי קצת במטבח בשטיפת כלים אחר כך בחדר האוכל בהגשה ובהורדה ובשטיפת רצפה וכשתסיימי עם המטבח וחדר אוכל תעברי למכבסה, למחסן הבגדים. דרך אגב, צפי לביקורה של מחסנאית הבגדים היא צריכה לרשום את הבגדים שלך ולסמן אותם."

"לרשום את הבגדים שלי? מה יש לה לרשום? מה אכפת לה מהבגדים שלי?"

"אוהו. אכפת גם אכפת, איך היא תדע אם לנפק לך בגד חדש אם לא תרשום את המלאי שלך?"

"באיזה מילים אתה מדבר אלי, בחיים לא שמעתי מילים כאלה. יקי לא אמר לי שום דבר על מטבח ומחסן בגדים אני רואה שהפנטזיה יותר גדולה מהדמיון שלי."

" טוב, אני מבין שאני צריך להחליף כמה מילים עם יקי, דרך אגב, איפה הוא?"

"קראו לו בדחיפות לרפת, אמרו שיש המלטה קשה, עד עכשיו הוא לא חזר. לא יודעת מה זה אומר."

"זה אומר שיקי חבר אחראי.טוב, אני מציע שראשית תפגשי עם מחסנאית הבגדים, ראשון, ראשון ואחרון, אחרון".

אשרה נשארה לבדה בחדר ממתינה ליקי, מנסה לעכל את הדברים ששמעה זה עתה מהמזכיר. היא לא הצליחה לסכם אתו בעניין פתיחת סלון לעיצוב גבות ובמקום זה הוא פימפם לה את השכל בשטיפת כלים ורצפות, עיסוקים זרים לה לגמרי שבכלל לא היה בין הדיבורים שלה עם יקי. ומה העניין עם מחסנאית הבגדים הזאת, האם יכול להיות שהוא מתכוון שמחסנאית בגדים או מי שלא תהיה תטפל לה בבגדים ותחליט מה עליה ללבוש? אמנם היא שמעה כמה דברים על קיבוץ אבל לא עד כדי כך. חבל שהיא לא שאלה יותר שאלות לפני בואה. יכול להיות שמיהרה לקבל החלטות? אבל יקי, באמת איפה יקי?

"יקי, בדיוק התחלתי לדאוג לך. איפה היית כל כך הרבה זמן?"

"שמעת שקראו לי לרפת. זו היתה המלטה מאד קשה. ועד שהווטרינר הגיע עשינו הכל לבד. העיקר שהצלחנו להציל את העגלה ואת הפרה. ואת בודאי השתעממת פה?"

"מה פתאום היה לי ביקור מאד מענין של המזכיר."

"המזכיר הגיע לכאן? מה הוא רצה?"

"הוא רצה שאשטוף כלים במטבח ורצפות בחדר האוכל שאפגש עם מחסנאית הבגדים שתספור כמה תחתונים יש לי, והוא לא כל כך היה קשוב לרצונות שלי לפתוח סלון לעיצוב גבות. חשבתי שדברת אתו על זה. לא?"

"הו, חמודה שלי, לא כל כך מהר. מה בוער? לכל זמן ועת לכל חפץ. אנחנו צריכים להתקדם בצעדים מדודים ומחושבים. לפני שאת מחליטה לפתוח מכון לעיצוב גבות כדאי אולי שתחליטי קודם שאת רוצה לחיות כאן, מה דעתך?"

"דעתי, שדעתי ממש לא חשובה."

בעודה מדברת נשמעה דפיקה בדלת. ובלי להמתין לתשובה נפתחה הדלת ומחסנאית הבגדים נכנסה לחדר.

"שלום, אני חגית מחסנאית הבגדים יוסק'ה אמר לפגוש אותך, אז באתי. ברוכה הבאה, אשרת שמך נכון? נעים מאד. את יודעת למה אני פה, נכון? בואי נתחיל ונגמור. פתחי את המזוודות שלך ונראה מה יש שם. נסמן ונרשום."

אשרת ויקי החליפו מבטים. אשרה כאוטומט פתחה את המזוודה הראשונה והוציאה משם את תיק כלי האיפור ללא מלים הושיבה את חגית על הכסא היחיד שעמד בחדר, פתחה את מזוודת האיפור, הוציאה פינצטה וללא שהיות, ביד אחת הרימה את ראשה של חגית ההמומה ובידה השניה החלה למרוט את שערות הגבות.

"מה את עושה?" שאלה חגית כאשר התאוששה מההלם, "תני לי לקום, באתי לרשום לך את הבגדים."

"אני יודעת למה באת אבל אני גם יודעת למה אני באתי ומה אני עושה וכי זה לא ברור מה אני עושה? אני מתקנת אותך אני מעצבת את הגבות שלך. איך את יכולה להסתובב כך בין אנשים, תראי איך את נראית."

אשרת שלפה ראי קטן מהמזוודה והציבה אותו מול פניה של חגית. חגית ניסתה להתנגד, היא הרגישה מושפלת ומובסת, אבל ברגע שהעיפה מבט בראי, היא פרצה בצחוק פראי משוחרר.

"אשרה, את אשה כלבבי, איך בהרף עין בהינף פינצטה את משנה את הבן אדם את מצב הרוח. מי היה מאמין. דרך אגב, אשרה זה שם ישראלי, מאין לך השם הזה?"

"תופתעי, אבל אני ישראלית ואפילו בת קיבוץ. חודש אחרי שנולדתי הורי עזבו את הקיבוץ ונסעו רחוק רחוק כמה שאפשר יותר רחוק. מעולם לא אמרו לי באיזה קיבוץ נולדתי ומעולם לא סיפרו לי מדוע עזבו בבהילות כזו, כנראה עשו משהו לא כשר. בבית אמנם דברנו עברית אבל חוץ מזה שום דבר על הארץ, או על הקיבוץ. ואז פגשתי את יקי."

חגית הסתכלה על אשרה מבעד למראה, דמות שונה הצטיירה לפניה מזו שפגשה כאשר נכנסה לחדר הקטן.

הישיבה שלה נעשתה יותר נינוחה. והצחוק נמשך.

"יש לי רעיון" אמרה חגית "אנחנו נקצה לך מקום קטן במחסן הבגדים ושם תייפי את החברות שלנו, זה יהיה שינוי מרענן"

"ומה על הכלים והרצפות בחדר האוכל."

"שטויות," אמרה חגית, "אל תיקחי ללב, אני אסדר את העניינים עם סדרן העבודה. ועכשיו בואי נעבור על הבגדים בכל זאת סדר צריך להיות."

אשרה שפכה ערימה של תחתונים וחזיות על המיטה.

חגית העיפה מבט ואמרה "בגדים תחתונים אני לא רושמת ולא מסמנת מה יש עוד?"

אשרה משועשעת, אספה את ערימת הלבנים והשליכה אותה בחזרה למזוודה. יקי הזדרז פתח את המזוודה השניה ורוקן את תכנה בגד, בגד על המיטה. אשרה עמדה בצד סקרנית.

חגית פתחה זוג מכנסי ברמודה הפכה אותן מצד לצד, "ממתי הזוג הזה?"

"מה זה ממתי? ממתי שקניתי אותן,"

"מתי קנית אותן וכמה לבשת אותן, אני רואה שהן ממש כמו חדשות."

"הן באמת חדשות עוד לא לבשתי אותן, הן יפות לא?! מוצאות חן בעיניך, את רוצה אותן, קחי, קחי, יש לי מספיק."

"הו, אשרת יקרה, אני לא פה בשביל לקבל ממך מתנות אני פה בשביל לרשום את האינוונטר שלך."

שמלות מיני, גופיות צבעוניות, מכנסי מיני, סטרפלס, ג'ינסים, טי שרטים ועוד שלל מלבושים מעודכני אופנה שחגית אמנם מכירה אבל לא כל כך מקרוב. כל אלה יצאו מהמזוודות ונרשמו בכרטסת. והעיקר, אשרה קיבלה מספר שנרקם בחוט אדום על כל אחד משלל בגדיה החדשים והישנים. אשרה חזרה לקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/