אביב באילת השחר / הילה שי, [מפלסים]

בתחתית צלע הגבעה שעליה נמצאת אילת-השחר, ליד הוואדי, בין הצמחים הירוקים, היה מחשוף גדול וקרוע, עירום מצמחיה, בצבע חרדל. 

זה-כך, אמרה לנו המטפלת - חומר ממנו אפשר לעשות חרס. זה נראה מושך ומבטיח: אם ניקח גוש מהחומר המוזר, הדביק הזה, נלוש אותו עם מים מהוואדי, וניצור כד או כלי שאחר כך צריך לשרוף באש. אמרה המטפלת. איך, לזרוק באש המדורה? והאם יצא קשה ומוצק או יתפורר? אף ששיחקנו לא פעם בבוץ האפור-חרדלי וגם עיצבנו ממנו דמויות או כלים, מעולם לא נסינו לשרוף את המוצרים, ובעיני נשאר הדבר בגדר תעלומה: האם, במידה והיינו שמים את הכלים במדורה, היו הופכים לכלים אמיתיים?

לעתים, בימים יפים, טיילנו עם המטפלת או המורה בגבעות שבסביבת אילת. באחת הגבעות היו הרבה סלעי גיר. באחרות - הרבה סלעי לבה. עליהם סיפרה הגננת על משהו אלים ומפחיד שהתרחש כאן אי-פעם לפני המון, המון זמן: הארץ רעדה, להבות אש פרצו מהאדמה, לבה שחורה, מותכת, זרמה במורד הגבעה... מתי זה היה? כמה רחוק בזמן ממני, הוויה קטנה ופגיעה? עכשיו שכבו הסלעים הללו, העדים האילמים, דוממים ושחורים, מפוזרים על צלעות כל הגבעות סביב הקבוץ.

בחורף צמחו בכל פינה עיריות, בצבצו חצבים, סביונים; באחת הגבעות היותר רחוקות מעבר לגשר קטן צמח ריכוז גדול של רקפות-ההר נקרא בפי כל 'גבעת הרקפות'. גבעה אחרת הייתה גבעת הכלניות, אדומות לרוב אך גם בכחול, לבן, ורוד וסגלגל. בגבעה אחרת צמחו בעיקר נרקיסים ובגבעה הסמוכה ביותר לקבוץ היה ריכוז גדול של אירוס נצרתי לבן. שנימים דקות סגולות-חומות ועלי צהוב מפאר את הפרח הזקוף, הגדול כצמח תרבות, שעליו הלבנים, הקלילים, האווריריים והשקופים כמעט נפרשים כמו חלום לבן ויפהפה.

כן הייתה הגבעה ההיא, לא רחוק מאילת, שבמרכזה שקע ארוך חפור ומוזר, ומתוכו צמחו בשורה, בוקעים מתוך האדמה והצמחיה הדלילה -  שריד לחפירה ניסיונית בימים קדומים, עליה כמובן לא ידענו. עמודי-אבן קטועים, מנותקים מכל הקשר; אלה העידו על משהו קדום, קדום הרבה לזמננו. המקום נקרא בפי כל: אורוות שלמה המלך. אפילו בעינינו הילדותיות זה היה שונה: העמודים הללו היו עמודי אבן מרובעים, עבים ולא דומים כלל לעמודי העץ הדקים שבאורווה, אליהם קושרים את הסוסים בקבוץ. אולי בזמנו של שלמה כך היו נקשרים הסוסים? על כל פנים, העמודים הללו העלו בראש הילדה בפעם הראשונה בחייה הקצרים, במעורפל, את תחושת הזמן העובר ולא שב; היותה גם היא בת חלוף, ואת קיומו של עבר רחוק והוויה אנושית עתיקה, רחוקה מאד מאיתה. שהתקיימה כאן ונעלמה. אנשים, כפר או עיר הומה ושוקקת, חיים, בתי-אבן, בעלי חיים, צחוק ילדים. (האתר ההוא נחפר אחרי-כן בהרחבה ונקרא היום : חפירות תל-חצור.) העמודים ליוו אותנו, מוזרים ושותקים, עד שנעלמו מאחורי צלע הגבעה כשהמשכנו ללכת לעבר גבעת הרקפות.

כדי לזרז את ההליכה בכביש לכיוון גבעת הרקפות, לימדה אותנו המורה זיווה שיר: ימינה ימינה שמאלה שמאל, לפנים קדימה... לפי השיר היינו מדלגות כל צעד שלישי פעמיים, כשכפות ידינו שלובות ואנו חוסמות את רוחב הכביש, ומתפזרות כלהקת צפרים עליזות כל אימת שמכונית מתקרבת - נדירות למדי - כדי לשוב ולשלבן וליצור את המגן החי והשברירי הזה של זרועות ילדים רזות, לרוחב הכביש, כשהדרך מתקצרת לנו תוך השירה והדילוגים... המורה זיווה והמורה יוכבד, היו בחורות צעירות שבאו לקבוץ ללמדנו בכיתות ב-ג', לפני מלחמת השחרור, ולא היו חברות משק. הן היו צעירות ושמחות, כל כך שונות מהורינו העייפים, והביאו לנו הילדים שמחה, את ניחוח החיים האחרים, השונים, העירוניים, את העולם הגדול, ואהבנו אותן. איתן הכיננו ליד גדר החצר של הכיתה את גינת הירק הקטנה, בה שתלנו לראשונה בחיינו צנוניות, קולרבי, חסה ושאר ירקות שטרחנו בשקדנות להשקות, לעשב ולראות כמעט כל יום: האם נבטו, האם גדלו, ולחכות להבשלה שאיני זוכרת אם הגיעה...

בחורף ובאביב היו כל הגבעות העוטרות את איילת מתכסות במעטה ירוק. כל צמחי הבר חגגו. הכל פרח. בטיול היה מושך במיוחד את העין פרח הלוף המוזר, הסגול-שחור-חום, שדומה לקלה, שפרץ ישר מהקרקע ביציאה מהקבוץ לעבר הכרם, לצד הדרך המעופרת. ושריחו הדוחה דווקא מושך את הזבובים - כך אמרה המורה. השתיים לימדו אותנו את שמות צמחי הבר שהקיפו אותנו בחצר הקבוץ מכל עבר: מה ההבדל בין עין התכלת ובירניקה, איזו היא הסילנה הוורודה, מה בין סביון לחרצית ולצפרני חתול, ועוד ועוד. כשנחנו על צלע הגבעה הירוקה, לימדו אותנו שירים: ניע-נוע עננים, בערבות הנגב, ציץ נתנו לי ונטעתיהו... את זיווה פגשתי עוד פעם, אחרי שנים, כלבורנטית במעבדת-בית-החולים מאיר בכפר- סבא. כמה מרחק היה בזמן בין המורה הצעירה, הבלונדינית, שהייתה כל כך קרובה לנו הילדים, צברית כמונו, ובין האישה (צעירה, בלונדית ויפה עדיין) שבקושי זכרה אותי בביה''ס לאחיות בו למדתי אז.

בחורף, בשמיים, מעל השלולית הענקית במרכז אילת, שנוצרה ממי הגשמים, ליד עצי הברושים הגדולים, ושהשמיים התכולים השתקפו בה, התעופפו להקות ענקיות של צפרים, התפרשו באלפיהן כרשת שחורה אך אוורירית, מרפרפת, משנה כיוון ומטס לרגעים, ומכסה את כל פני השמיים. אנו הילדים היינו עומדים מוקסמים במשך זמן רב מלווים בעינינו הנישאות למעלה את הצפרים החולפות, מי ידע מאין, מרחפות גבוה גבוה מעלינו וממשיכות למחוזות עלומים אחרים, משאירות אותנו מאחוריהן, כשרגלינו נעוצות כשורש באדמה. מי יתנני עוף, הייתי חושבת במעורפל, באורח הילדותי שלי, בעקבי אחריהן בעיני זמן רב, בכל המטסים, התרגילים, ההתפרשויות המרהיבות והשבירות החדות של הלהקה העצומה, ימינה שמאלה כמו לפי צו של מפקד אחד... גם אני רציתי לעוף. כמה קסם היה בריחוף הזה הרחק מעלה, בתוך התכלת האינסופית...פעם גם ניסיתי לעשות משהו בנדון תעופה, וצרפתי גם את אחי הקטן לניסיון: אימא נתנה לי למטרה זו, לבקשתי, וילונות בד חומים ישנים, ואני, בת השש, שמתי אותם במי סיד בתוך קערת האמייל, אחרי הבית, לכמה ימים, כדי שילבינו ככנפיים; קשרתי לי ולאחי בן השלוש את הכנפיים הללו לכתפיים, ואחר כך רצנו על הדשא סביב בית הורינו, כשזרועותינו מתנפנפות למעלה ולמטה, והווילונות הספוגים מי סיד נגררים ומתחבטים על אחורינו ונשרכים אחרינו על האדמה. אך להתרומם לא הצלחנו...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/