נספח 1 - מהי גבורה בתקופתנו - דפי לימוד

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר"      (משלי טז, לב).

                                               משנה, אבות ד, א

ישעיהו ליבוביץ

... והנה, אף בלי ניתוח פילוסופי של מושג הגבורה ובלא ביקורת של גילויי הגבורה השונים, ניתן לקבוע כעובדה שהגבורה הצבאית היא הזולה בין הגילויים האלה – שהרי היא, ורק היא מבין כל גילויי הגבורה, מצויה בהמוני בני אדם, בכל העמים והתרבויות ובכל התקופות בהיסטוריה, בלא כל קשר לרמתם של בני – אדם אלה מבחינה רוחנית, מוסרית או חברתית – מה שאין כן בגבורה של כיבושי-יצרים, שהיא נדירה בכל מקום ובכל זמן. לא מצינו – לא בהיסטוריה ולא במציאות של ימינו – שהגבורה הצבאית היא נחלתם של טובים ומעולים דווקא; היא מצויה באותה מידה גם בנחותים וירודים. משמע: קל לאדם הממוצע לעמוד בגבורה בניסיון של סיכון חייו בקרב מלעמוד בחיי יום-יום  בנסיון העמידה נגד פיתויי יצר הקניין או יצר השלטון או היצר המיני וכד'. גבורת לחימה עדיין אינה עדות לרמתו האנושית של בעליה. אם אדם הוא "גיבור" במובן הצבאי ("חייל מעולה"), אין בכך ערובה להיותו אדם מעולה – לא בחינת חכם ונבון ולא בחינת ישר והגון. לעומת זה, אדם שעמד בגבורה נגד דחפים הנובעים מקנאה, משנאה, מתאווה ומכבוד – חזקתו שהוא מבני-מעלה המועטים.   אשר לגבורה המלחמתית – יש לקבוע שבמסורת היהודית אין למצוא הערצה לגבורה זו, ולא משום גישה פציפיסטית הפוסלת אותה. כבר הוטעם שהמלחמה מוכרת כעובדה במציאות האנושית, ואף ניתנת לה הצדקה בנסיבות ובתנאים מסוימים; מכאן, שהלוחם ממלא פונקציה הדורשת ממנו גבורה. אבל לא נמצא במקורות היהדות הערצה של גבורת האדם הלוחם – ההערכה הרווחת מאוד בתרבויות לא-יהודיות רבות, אף במתוקנות שבהן. אף על החשמונאים לא נאמר ב"על הניסים" אלא שלחמו את מלחמת ה' והצילו את התורה; ואילו גבורתם במלחמה אינה מוזכרת כלל – היא מתקבלת כדבר המובן מאליו. אם יש מלחמה חייב החייל להיות חייל טוב, כשם שחקלאי חייב להיות חקלאי טוב, השרברב – שרברב טוב, הרופא – רופא טוב. אין ביהדות התפעלות מיוחדת מגבורה צבאית דווקא. אבל בציבורנו היום משתוללת מנטליות המעריכה את האדם בעיקר מבחינת היותו חייל טוב, ואפילו רואה בכך תכונה המכפרת על פגמים חמורים באישיותו. ייתכן שפלוני נחות מבחינה אינטלקטואלית או מוסרית – אבל "הוא היה חייל מצוין", הוא "הצטיין בגבורה בקרב".

(ישעיהו ליבוביץ, 'גבורה', בתוך: ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור ואברהם שפירא (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, מושגים, תנועות אמונות, תל אביב תשנ"ג, עם עובד, עמ' 62–67.)

ישעיהו ליבוביץ - (ריגה-ישראל 1903 – 1994) מדען, הוגה דעות ואיש-רוח ישראלי. פרופסור לביוכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בהגותו הדגיש את חשיבותה של ההלכה ועבודת האלוהים כתכלית החיים הדתיים. בהגותו הפילוסופית נקט קו אנליטי פוסט-קאנטיאני. בענייני דת גרס כי עיקרה של הדת היהודית הוא במעמדו של האדם לפני האל, מעמד המתבטא בקיום המעשי של המצוות ולא באמונה בתיאוריות דתיות

בלה בליסימה

השיר של "הדג נחש" על מעשה הגבורה של בלה פרוינד

זֶה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר רָאוּי

יוֹם שְׁלִישִׁי, 12 בְּמַאי, 1992

יוֹצֵאת אִשָּׁה מִבֵּיתָהּ בִּירוּשָׁלַיִם

יוֹם רָגִיל סְטַנְדַּרְטִי לֹא מְיֻחָד כְּמוֹ כָּל הַיָּמִים

פוּל יְלָדִים בָּרְחוֹבוֹת הָיְתָה שְׁבִיתַת מוֹרִים

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַמָּשׁ מְחַבֵּל נֶאֱלָח

מַשְׁלִיךְ סַכִּין מִטְבָּח אִתָּהּ דָּקַר שְׁנֵי נְעָרִים חַפִּים

עוֹד פִּגּוּעַ מְטֹרָף אַכְזָרִי

עוֹד פִּגּוּעַ לְאֻמָּנִי

הוּא פּוֹתֵחַ בִּמְנוּסָה כִּי אַחֲרָיו דּוֹלֵק הָמוֹן

שֶׁתּוֹפֵס אוֹתוֹ כַּעֲבֹר מִסְפַּר שְׁנִיּוֹת בְּתוֹךְ חַנְיוֹן

עֶשְׂרוֹת אֲנָשִׁים בּוֹעֲטִים בּוֹ

הֵם רוֹצִים לִסְגֹּר חֶשְׁבּוֹן

אֲנִי לֹא שׁוֹפֵט אוֹתָם, זֶה מִקְרֶה בְּלִי הִגָּיוֹן

זֶה מַצָּב פָּגוּם, עָגוּם, אָרוּר, לֹא בָּרוּר

אֲבָל אָז מַגִּיעָה הָאִשָּׁה וּמְשַׁנָּה אֶת סוֹף הַסִּפּוּר

כִּי עַל הַמְּחַבֵּל הִיא מִיָּד נִשְׁכֶּבֶת וּמְגוֹנֶנֶת בְּגוּפָהּ

עַל טֶרוֹרִיסְט אֲבָל גַּם אָדָם שֶׁבְּלִי גּוּפָהּ הָיָה גּוּפָה

"אֲנִי לֹא מֵבִין, לֹא פָּחַדְתְּ עִם מְטֹרָף מִתַּחְתַּיִךְ הֶהָמוֹן כֹּה קָרוֹב?

לֹא הָיָה קַל יוֹתֵר לָקוּם וְלַעֲזֹב?"

עָנְתָה לָעִתּוֹנַאי שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ זְמַן לַחְשֹׁב

עָנְתָה לָעִתּוֹנַאי שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ זְמַן לַחְשֹׁב

בֶּלָה בֶּלִיסִימַה בֶּלָה בֶּלִיסִימַה...

הַמִּקְרֶה שֶׁל הָאִשָּׁה הַזֹּאת נֶחְרַט לִי בָּרֹאשׁ

מֵאֵיפֹה הַכֹּחַ לִשְׁכַּב בְּלִי לָזוּז, בְּלִי לַחְשֹׁשׁ

שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי מֶה הָיִיתִי עוֹשֶׂה בִּמְקוֹמָהּ

לוֹ בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיִיתִי נִקְלָע לַסְּבִיבָה

בָּרוּר לִי שֶׁלֹּא הָיִיתִי בָּא וּבוֹעֵט

אֲבָל אִם לִהְיוֹת הָגוּן וְלוֹמַר אֶת הָאֱמֶת

לֹא נִרְאֶה לִי שֶׁהָיִיתִי מְסֻגָּל לִנְהֹג כָּמוֹהָ

הַרְבֵּה יוֹתֵר מַתְאִים לִי לָקוּם וְלִבְרֹחַ

אָז מַקְסִימוּם לְנַסּוֹת לִמְצֹא שׁוֹטֵר אוֹ מַשֶּׁהוּ

אֲבָל הִיא שָׁכְבָה שָׁם עַד שֶׁכּוֹחוֹתֶיהָ תַּשּׁוּ

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת הִיא חָטְפָה שָׁם בְּעִיטוֹת

הַיְּלָדִים שֶׁלָּהּ רָאוּ וְלֹא הִפְסִיקוּ לִבְכּוֹת.

בֶּלָה בֶּלִיסִימַה בֶּלָה בֶּלִיסִימַה...

הַגְּבֶרֶת לְסֵמֶל לֹא הָפְכָה

וּשְׁמָהּ נִמְחַק לְמַעֲשֶׂה מֵהַתּוֹדָעָה.

אֵין בּוּל שֶׁלָּהּ

אוּלַי כִּי יִשְׂרָאֵל עוֹד בְּשֶׁלָּהּ וְלֹא בְּשֵׁלָה

לְאַמֵּץ לְחֵיקָהּ גִּבּוֹר

שֶׁגְּבוּרָתוֹ לֹא מִלְחַמְתִּית, גִּבּוֹר

שֶׁגְּבוּרָתוֹ הִיא לֹא צְבָאִית, גִּבּוֹר

שֶׁגְּבוּרָתוֹ רַק מוּסָרִית,

גִּבּוֹר אִשָּׁה, וְעוֹד חֲרֵדִית.

דְּעִי לְךָ אִשָּׁה יְקָרָה שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי

אֶת סִפּוּר גְּבוּרָתֵךְ לְעַצְמִי הִבְטַחְתִּי

שֶׁזֶּה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר אִתּוֹ רָאוּי יְלָדִים לְחַנֵּךְ

זֶה סִפּוּר רָאוּי

בָּלֶה בְּלִיסִימַה בָּלֶה בְּלִיסִימַה...