גלגולו של החג – ט"ו בשבט

ט"ו בשבט במקרא

"(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: (כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהֹוָה: (כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:"

ספר ויקרא פרק י"ט

 

ט"ו בשבט במשנה

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם:

בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.   

בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה;

רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים -בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.   

בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.    בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי;

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים -בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּו."

משנה, מסכת ראש-השנה, פרק א', משנה א'.

 

ארבעה תיקונים הם

הדגש בחמישה-עשר בשבט של המשנה (או בראשון בשבט על-פי בית שמאי) הוא על תיקון עולם סוציאלי - יש חוסר צדק מהותי, שאמנם אינו ניתן לפתרון מוחלט (לא יחדל אביון מקרב הארץ), אך יש אפשרות לערוך בו תיקונים רבים. חכמי המשנה מציעים לבצע את התיקונים הללו על ידי הטלת מיסים בדמותם של תרומות, מעשרות, פאה, לקט, שכחה וכו'. החמישה-עשר בשבט הוא אחד מימי התזכורת החשובים ביותר בלוח-השנה לחשבון-נפש מוסרי סוציאלי. ביום זה אמור כל מי שיש לו גן לרדת אל גנו, לחשב את כל הפירות והרווחים שעשה במשך השנה, ולהפריש מתוכם את מה שהוא חייב להפריש לטובת כל אלו שאין להם גן ואין להם פירות לאכול מהם.

מתוך: "יה בשבט", מאת ארי אילון

 

ט"ו בשבט בגולה

"... ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא [=וכי דבר קטן הוא?], זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!... הביטו לו - וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי!"

מנדלי מוכר ספרים, מתוך: "מסעות בנימין השלישי", פרק א'

 

 

שלג על עירי (פירות חמישה-עשר)

שֶׁלֶג עַל עִירִי כָּל הַלַּיְלָה נָח

אֶל אַרְצוֹת הַחֹם אֲהוּבִי הָלַךְ

שֶׁלֶג עַל עִירִי וְהַלַּיְלָה קַר

מֵאַרְצוֹת הַחֹם לִי יָבִיא תָּמָר.

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב

וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל-טוּב

הֵנָּה שׁוֹב יָשׁוּב שֶׁמֶשׁ לְבָבִי

וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא.

שֶׁלֶג עַל עִירִי נָח כְּמוֹ טַלִּית

מֵאַרְצוֹת הַחֹם מַה הֵבֵאתָ לִי?

שֶׁלֶג עַל עִירִי, שֶׁלֶג עַל פָּנַי

וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעְגּוּעַי.

מילים ולחן: נעמי שמר

 

ט"ו בשבט אצל מקובלים

במאה השש-עשרה תיקן האר"י (רבי יצחק לוריא אשכנזי) בצפת "יום לאכילת פירות" בט"ו בשבט, כסמל להשתתפות האדם בשמחת האילנות. תיקון ט"ו בשבט התפרסם בספר "חמדת ימים", ומאוחר יותר כספר נפרד בשם "פרי עץ-הדר". התיקון, שקיבל אופי דומה ל"סדר", נפוץ בעדות הספרדים השכנות לארץ-ישראל, ומהן התפשט גם לארצות אשכנז.  

וזהו טקס ה"סדר" לליל ט"ו בשבט, על-פי הספר "חמדת ימים":

אור לט"ו בשבט מתכנסים בבית-המדרש, או בבית אחד החכמים או הנכבדים שבעדה. הנרות דולקים, השולחנות מכוסים במפות לבנות ועטורים בזמורות הדסים, פרחים וצמחים, ועליהם כדי יין משני מינים: לבן ואדום. הלבן מציין את התנומה והשלכת שבעולם הצומח, ואילו האדום הוא אות מבשר ליקיצת הצומח לפריחה ולגידול עם התגברות כוח החמה. במשך ה"סדר" קוראים מהתנ"ך, מהמשנה, מהתלמוד ומהזוהר, ונושאים תפילה מיוחדת לברכת העץ; אוכלים שפע פירות ושותים ארבע כוסות יין.

הפירות נחלקים לשלושה סוגים:

* פירות שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת (כמו: אגוזים, תפוזים) - מסמלים את עולם העשייה.

* פירות שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק (כמו: תמרים, זיתים) - מסמלים את עולם היצירה.

* פירות שנאכלים בשלמותם (כמו: תאנים, צימוקים) -  מסמלים את עולם הבריאה.

 

 

ט"ו בשבט הציוני

בט"ו בשבט תר"ן (1890) לקח זאב יעבץ, ששימש מנהל בית-הספר בזכרון-יעקב, את תלמידיו, ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה. כשכל תלמיד אוחז בידו שתיל, הם צעדו ושרו. שנים אחדות לאחר מכן, באלול תרס"ו (1906), הציע המורה ח.ל. זוטא באסיפה הכללית של הסתדרות המורים העבריים ביפו: "לחוג את ט"ו בשבט מפני שהוא חג האילנות, חג הטבע… אני מציע להטיל חובה לעשות חג נטיעות עצים בט"ו בשבט בכל בתי-הספר…".  ההצעה נתקבלה.

 

השקדיה פורחת

מילים: י. דושמן,  לחן: מ. רבינא

 

הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת

וְשֶׁמֶשׁ-פָּז זוֹרַחַת.

צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג

מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הַחַג

טוּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

 

הָאָרֶץ מְשַׁוַּעַת

הִגִּיעָה עֵת לָטַעַת

כָּל אֶחָד יִקַּח לוֹ עֵץ

בָּאִתִּים נֵצֵא חוֹצֵץ

טוּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

 

נִטַּע כָּל הַר וְגֶבַע

מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע

וְאַרְצֵנוּ שׁוּב נִירַשׁ

אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ

טוּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

 

ט"ו בשבט: איכות הסביבה

"רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים, הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו, עד כי כבר הורגל לחשוב למושכל ראשון, כי חיים לחוּד וטבע לחוּד."

א. ד. גורדון, מתוך: "האדם והטבע"

 

 

וידוי על פגיעה באיכות הסביבה:

אפפנו  את עולמנו בערפל עשן ופיח,

בזבזנו  אוצרות טבע שקיבלנו בפיקדון,

גזלנו  נופם של מרחבי רקיע בבנייה מכוערת,

דלדלנו את אוכלוסיית חיות הבר ברשלנותנו,

הפרנו   את ברית האיזון בין האדם לטבע,

ויתרנו  על איכות חיים ראויה לילדינו,

זיהמנו ימים, נהרות ואגמים ברעל חמדנותנו,

חוררנו את מעטפת האוזון החובקת את עולמנו,

טימאנו  מקורות מים חיים במי שופכינו,

יצרנו  הררי אשפה וזבל בחלל, במדבר ובחצרותינו.

כרתנו  יערות העד תמורת רווח קצר מועד,

לכלכנו   אתרי טבע ונוף, חופים, נתיבות ופסגות,

משכנו את עתיד עולמך תוך אדישות וחוסר חזון,

ניצלנו ולא מחזרנו את מתנות הטבע באנוכיותנו,

סיכנו  את קיום עולמנו בכוּרים ובקרינה,

עקרנו ציפורים ממחוזות קינון וממסלולי נדידתן,

פצענו מדרוני הרים במחצבות אבן,

ציערנו אותך ובריותיך בחוסר אחריותנו,

קטפנו  פרחי בר, והם אבדו ואינם,

רמסנו  ברגל רמה שדה וניר ואחו,

שרפנו  עצי יער על מזבח שנאתנו,

תיעשנו  במחיר איכות אוויר וים ויבשה.

לשנה הבאה בסביבה ירוקה.

מ. אזרי, י. מזור