פעילות לתשעה באב - "דיינו – ט באב, מה לנו ולחורבן הבית"

המטרה בפעילות היא לקחת מושגים מרוחקים מאד מעולמם של בני הנער ולהצליח לקרב אותם לעולמם כך שירגישו שניתן לתת משמעות גם ליום כמו ט באב בחיים שלנו היום וגם לגאול את היום הזה שחל בחופש הגדול מאובדנו ברצף של לוח השנה העברי.

העמידה על רצף וההזמנה לקבוע עמדה יכולה לעורר שאלות חשובות זו מתודה

חורבן ותלישות / ברל כצנלסון

כתבי ברל כצנלסון, כרך ששי, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 367-365

שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.

אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון. אין להעלות על הדעת כי מדריכי נוער חלוצי, המחנכים אותו ל"חיי הגשמה", כלומר, למאמצי שחרור מן הגלות ותיקון הנגעים והמומים שחלו בנו בעקב החורבן – אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.

מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עימה שורשיוּת ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בּנִימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשַדָה?

כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיוּת-עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מיחד בזכרונו ובהרגשתו ובהליכות-חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמַפרה בקורות-עם.

אילמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום-הזכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הֶס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י. ח. ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש".

זאת הבין אדם כאהרון ליברמן, גיבורה הראשון של התנועה הסוציאליסטית היהודית בגולה. כשניגש ליסד בלונדון את אגודת הפועלים היהודית הראשונה, באטמוספירה שכולה קוסמופוליטיוּת וחוסר כל חלום של קיום לאומי עצמאי, זכר ולא שכח את יום האבל הלאומי. וב"פנקס" של אותה האגודה רשום פרוטוכּול היסטורי מיום ב' אב 1876. ליברמן מציע: הואיל והאסיפה הבאה של האגודה חלה בתשעה באב יש לדחותה ליום אחר. אחד מחבריו טוען נגד הדחייה בשם ה"כלל-אנושיוּת" ובשם שלילת המסורת. וליברמן מסביר לו כי "כל עוד לא באה המהפכה הסוציאליסטית, יש בחירוּת הפוליטית חשיבות רבה בשביל כל אומה ולשון". "לט' באב יש בשבילנו, הסוציאליסטים העברים, אותו ערך שיש ליום זה בשביל בני גזענו". ביום זה "אבדה לנו חירותנו ועמנו מתאבל עליה זה י"ח מאות שנה ויותר". כך הבין וכך הרגיש וכך רצה לחנך את תנועת הפועלים סוציאליסט יהודי גדול, בימים שעוד האמינו באמונה שלמה כי המהפכה הסוציאליסטית הקרובה לבוא עתידה לבטל במחי-יד אחד את כל הניגודים הלאומיים, ואפילו את עצם קיומם של הלאומים המיוחדים, ובימים אשר שום חזון של תקומת-ישראל, של שילומים לאֵבל של "י"ח מאות שנה" לא נראָה עדיין באופק (מלבד באָפקו של משה הֶס אשר נשאר נעלם מדורו).

ואנחנו?

הדור אשר שתה את קוּבּעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות, שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק-יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?

אמנם, משרדי הוועד הפועל של ההסתדרות סגורים ביום-האבל ההיסטורי, אשר שום אומה תרבותית אינה יודעת כמוהו לעומק ולכאב. אך יתכן כי קיים מרחק תרבותי רב בין עולמם הרוחני של ראשי ההסתדרות ובין עולמם הרוחני של כמה ממדריכי הנוער. ואלה רואים, כנראה, את מעשה הוועד הפועל של ההסתדרות כענין חיצוני, וליבם בל עמם. ומאידך גיסא, האם יכולה תנועת הפועלים להסתפק רק בחינוך לדברי הלכה ואידיאולוגיה בלבד, מבלי שתיצור לעצמה ולחניכיה אטמוספרה רווּית רגש וסמליוּת?

הלא בימינו מַרבים לדבר ובהסתדרויות-נוער בפרט, על ערכם החינוכי של סמלים. מדוע איפוא לא תדע שום הסתדרות-נוער לעטוף ביום זה את דגליה אֵבל? להשרות ביום זה על מסיבותיה מן הצער הגדול, המַפרה והמחנך? (על שתי מסיבות אבל בט' באב שמעתי: בבית-ההבראה ב"אַרזה" ובמחנה בית-החינוך לילדי העובדים). האומנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכי הדור? האומנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאוּלים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?

על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת-רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים ולאימפּוֹנדרבּיליוֹת נפשיוֹת – אין כפרה.

"דבר", גליון 2799, י"ד באב תרצ"ד 26.7.1934. החתימה: בּ. כּ.

* imponderable – שאי אפשר לאמדו