ביקור מטלטל בכנסיית המשיח / מעוז חביב, צרעה

כנסיית המשיח בנויה לתלפיות ממש בכניסה לעיר העתיקה בירושלים מעבר לשער יפו. 

רק עוברים את השער, שמעברו האחד - ירושלים המערבית שאופייה המערבי מודגש בהדגשה יתרה בשדרות אלרוב המחודשות המוליכות לעבר השער, ומעברו האחר - העיר המזרחית. חצית את שער יפו, ומיד אתה נקלע לתוככי ה"שוק", בזאר מזרחי לכל עניין ודבר, עמוס לעייפה בסחורות, במוכרים המזמינים את העוברים והשבים להיכנס לתחומם ולשטף התיירים הזורמים פנימה וחוצה, נצמדים למדריכיהם המסמנים את דרכם בתוך ההמון הצפוף, מי באמצעות מטרייתו הסגורה המונפת אל על ומי במטרייתו הפתוחה, דווקא, מי באמצעות דגלון צבעוני ומי שמניף מעלה מעלה את כובעו, משל שכח את מטרייתו בבית.

הכניסה לכנסיה עצמה הייתה מרשימה - ומבלבלת. שונה ומפתיעה מהכניסה לכל כנסיה אחרת. בעצם, הרושם שנוצר לא היה דווקא של כניסה לכנסייה. מה שבלט מאוד היה ארון עץ מהודר וגדול בכותל המזרח שנראה כארון קודש לכל דבר ומעליו - עשרת הדברות לצד תפילה נוצרית ידועה. במרכז, במבנה כעין בימת בית כנסת, נכתב בעברית באותיות של קידוש לבנה - "זאת עשו לזיכרוני" ותחת הכתובת - ציור מגן דוד. אכן - מגן דוד, דווקא. והצלב - היכן? ופסלו של ישו הצלוב - היכן? או לפחות - של מריה האם הקדושה ותינוקה בידיה? דווקא כל אלה לא נראו שם. אכן, תחושה מוזרה שגרמה אפילו לתחושת אי נוחות פה ושם - וכי מה בכוונת המכוון להביע בפני הנכנסים תחת קורת גגה של כנסייה זו?

התיישבנו. תחילה סיפר לנו על המקום, באנגלית, אדם שהציג עצמו כקנדי. הוא לא נראה כלל, לא ככומר אף לא כנזיר. סתם, אדם מן השורה.

"כנסיית המשיח או בשמה האחר - כנסיית עימנואל היא הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שהוקמה בכל מרחב המזרח התיכון. שיטת הבניה שלה הייתה ייחודית ומיוחדת בזמנה והיוותה דוגמא לדרכי בנייתם של מבנים וכנסיות שנבנו ברחבי העיר לאחר חנוכתה בשנת 1849. למן הקמתה נתנו בוניה את דעתם בעיקר למצוקותיו של הישוב היהודי בארץ ישראל... אני חושב שאין זה סוד עבורכם שבין הדוחפים להקמת הכנסייה הזו היו ראשי החברה הבריטית להפצת הנצרות בקרב היהודים, שעל כן אמור מבנה הכנסייה הזו להעניק תחושת בית ליהודים דווקא. אני מקווה שאכן אתם מרגישים בכך..."

"לא בדיוק" - חשבתי לעצמי ושקעתי בהרהורים. - "משום מה גורמת לי הכנסייה "היהודית" הזו לחוש דווקא להיפך..."

בעודי נתון להרהורי, סיים הקנדי את דבריו ואת מקומו תפסה בחורה צעירה, בראשית שנות העשרים שלה, שנראתה כישראלית לכל דבר. שער שחור, קצר בתסרוקת צמודה. פנים נאות. בחורה ממוצעת קומה, לבושה בפשטות - חולצת כפתורים בצבע קרם ומכנסי ג'ינס דהויים.

"שמי נטע" - הציגה עצמה בעברית צברית. -"אני מה שנקרא - בת קיבוץ או כפי שמגדירים זאת אחרים - בת משק. אני כאן לספר לכם מי אנחנו ומה אנחנו ומה מקומו של המקום הזה עבורנו..."

מיד כשהחלה הבחורה לדבר, מעבר להפתעה המלאה והבלתי צפויה שלי, חשתי במבטי שאלה שנועצים בי, הקיבוצניק, חבריי ללימודים. הייתי הקיבוצניק היחיד בין משתתפי הקורס וככל ששאלתי עצמי - מה לה לנטע זו ולמקום בו היא מצויה, ציפו ממני חבריי להבהיר להם את שלא היה מחוור לאיש כלל - וודאי לא לי.

"ובכן, נולדתי וגדלתי בקיבוץ כמו כל הילדים האחרים. אתם יודעים - בית תינוקות, פעוטון. גן ילדים, בית ספר, לימודים, עבודה, כל מה שמציין את בית גידולו של כל בן קיבוץ. ואז, כמובן, יציאה לצבא ולאחר השחרור השאלה הגדולה - ומה עכשיו? לאן?"

"באיזה קיבוץ מדובר אם מותר לשאול?" - שאל עמוס, הסטודנט התימני שלנו ממושב בעמק.

"זה באמת לא משנה" - ענתה נטע. - "קבוץ, כמו כל הקיבוצים...".

"אבל בכל זאת" - התעקש עמוס. "יש שומר צעיר. יש, אני לא יודע - איחוד, מאוחד, תק"ם. הרי לא כולם אותו דבר, ויש אפילו תנועת הקיבוץ הדתי. אני יכול לשער שאת לא משם..."

"בוא ונסגור על תק"ם ודי" - סגרה נטע את הנושא והמשיכה.

"אז איפה היינו? סוף צבא. חזרה למשק - ואז, מה? אז החלו כל מיני סימני שאלה. מה בעצם אני רוצה בחיי. לאן עכשיו? היו כאלה שיצאו לטיול ארוך בדרום אמריקה. אחרים יצאו להודו - למצוא את עצמם. לי, משום מה, לא קסמו, לא הודו ולא פרו. אני חיפשתי משהו אחר. בדיעבד הבנתי שחיפשתי את עצמי. מי אני ומה אני. למה באמת אני משתייכת."

"ומה, לא השתייכת לקיבוץ?" - שאלה אלה, מושבניקית נוספת שלנו.

"מה זה - להשתייך לקיבוץ? מלבד זה שנכון, הוא היה הבית שלי שבו גדלתי, אבל האם הוא נתן לי את התשובות לצרכים הרוחניים שלי? לזהות שלי? להוויה שלי? אני לפחות חשתי אז בחסר. התווית שלי - בת קיבוץ ממש לא סיפקה אותי. חיפשתי הרבה יותר מזה ובדרך ייחודית ואני יכולה לומר, לא סלולה, התגלגלתי לחברה ולמקום שמלאו אותי בתחושת שייכות. כיוון. חזון. שליחות - אני יכולה לומר. תמיכה באנשים. עזרה - בטח עזרה רוחנית... הנה, הבית הזה, הוא מגשים את החזון של יהודי בן הגליל שדאג לכל אדם, למצוקות של הסובלים, של בני האדם הפשוטים. אתם יודעים, ישוע הגלילי..."

"ישו! מה זה ישוע!" - התפרץ דוד שהיה בעברו הרחוק מאוד חניך בני עקיבא.-"וחסרים לך אנשים טובים בעמנו שלנו לכל אורך ההיסטוריה שאת הולכת לרעות בשדות זרים!?" - המשיך וזרק בזעף.

"תסלח לי, חבר. לא ישו - ישוע. זה היה שמו של מי שהבניין הזה מוקדש לו. ישו לא היה שמו. ישו איננו אלא ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו", ואינך מצפה שאני אקרא לו כך בבניין הזה ובכל מקום אחר בתבל. אני חושבת שיש מקום רב לכבד את זכרו ולא להיפך...".

בשלב זה חשתי שאינני קשוב עוד ואינני שומע יותר. הייתי נתון כל כולי לסערת נפש מטלטלת. שאלתי עצמי - מה קרה לה לנטע זו, בת קיבוץ שככה התגלגלה למקום הזה ודווקא בו מצאה, לפחות נכון לעכשיו - בית. מה היה לא בסדר איתנו, עם ביתה, קיבוצה, עם התנועה שאני חלק ממנה, שגרם לה כך או אחרת לפנות דווקא לכאן. לא הייתה זו הפעם הראשונה ששאלתי את השאלה הזו. נזכרתי באותה תלמידה שהייתה לי, שאני חינכתי בבית הספר הקטן והאהוב שלנו בקיבוץ, שאיכשהו, מתישהו, יתכן בהשפעת ובתמיכת בן זוגה, מצאה את דרכה לתנועת - "יהודים למען ישו", אותה תנועה שמצאה לנכון לשלב את הצלב עם מגן הדוד כדי להכריז - זה וגם זה הם התשובה הנכונה כאשר הם שלובים יחדיו. לא הבנתי זאת אז, ואף עתה לא יכולתי להבין.

חשתי שאני חייב לדעת יותר. לנסות להבין יותר. האם אנחנו היינו אלה שטעינו? האם כל זה איננו אלא המקרה הפרטי בהחלט של נטע זו, ואין זה כלל משנה מאיזה קיבוץ היא באה? כאשר יצאה הקבוצה להמשך הביקור המודרך במקום נותרתי אחרון וניגשתי לנטע.

"אם מותר לי, אציג עצמי בפניך" - אמרתי.

"ודאי שמותר" - ענתה בחביבות וחיוך גדול על פניה.

"אני כאן עם הקבוצה של הקורס, אך בעצמי - קיבוצניק".

"נעים מאוד" - אמרה בלא כל מבוכה.

"בעברי הייתי אפילו מורה בקיבוץ..." - הוספתי.

"ואני מבינה שעכשיו כבר לא, אם הגעת לכאן עם הקבוצה הזו" - אמרה.

"אכן - כן. עכשיו כבר לא. אבל את יודעת, כמו המאמר - פעם תותחן תמיד תותחן.."

"אני מבינה. פעם מורה - תמיד מורה" - התערבה וחייכה שוב חיוך רחב.

"אז רציתי לומר לך" - התפתלתי - " שהמפגש עמך די הפך לי את הקרביים..."

"באמת צר לי" - כמו התנצלה. - "מה כל כך הפך?"

"מה הפך? שאלתי את עצמי ואני שואל גם עכשיו, מה בדיוק בסופו של עניין את עושה כאן? מה מביא בחורה כמוך לכאן? הרי זה המקום הכי רחוק ממה שאנחנו, ממה שאני כמורה - לו את תלמידתי - הייתי מצפה ממך להגיע אליו. מילא, לא לקבל את הקיבוץ. לבחור דרך אחרת. אפילו, אפילו - מה אני אגיד - אפילו לחזור בתשובה - לא עלינו... אבל לכאן? לכנסיה? להאמין שדווקא דרכו שלך ישו.."

"ישוע" - תקנה אותי.

"שישוע הוא התשובה לחיפושיך? וכי אני הוא שצריך לספר לך מה עוללה הנצרות לעמנו לכל אורך ההיסטוריה?"

"ואולי בין היתר אני כאן כדי לשנות?"

"אולי. אולי את מרגישה כך. אבל - למה? למה אל הנצרות? למה להתכחש לזהות שלך, שלנו, לאו דווקא כקיבוצניקית, לא כבת משק אלא כישראלית, כיהודיה!"

"אני בהחלט ישראלית. זה מה שהייתי וזה מה שאני. אינני מתכחשת לזה ולו לרגע. אבל מה כבר נתנה לי היהדות? תאמר לי אתה, המורה - איזו מן יהדות נתן לי הקיבוץ? מהי באמת היהדות של הקיבוץ? איזו תשובה נותנת היהדות של הקיבוץ, כדבריך, למצוקות של בני דורי שנולדו וגדלו בקיבוץ? כמה יהדות באמת נתתם לנו אתם, המחנכים, ההורים, הקיבוץ? שלא תבין לא נכון. אינני מכירה אותך בדיוק כשם שאתה אינך מכיר אותי. גם אינני באה אליך בטענות. אבל לפני שאתה מטיף לי מוסר, תחשוב גם על מה שאני אומרת לך כי בסך הכול מדובר בי - לא בך. האנשים כאן סביבי, אני יכולה לומר לך, נתנו לי אולי את מה שלא השכילו לתת לי בקיבוץ, וכאן אני פועלת בהרבה יותר שלוות נפש ממה שהייתה לי אי פעם בקיבוץ. תחשוב על זה".

"אחשוב. אני משוכנע שאחשוב." - אמרתי מהורהר, מיוסר ונפרדתי מנטע לשלום.

לפניי הייתה עוד הפגישה הצפויה עם חבריי לקורס. ידעתי שכאשר ניפגש יתנפלו הם כולם עלי, אבל המשא הכבד שנטלתי עמי לא הותיר מקום רב למחשבה כיצד אתמודד. הרי ככל שאחוש באי נעימות לא המפגש הזה, שיהיה הוא הקושי, אלא דווקא המפגש שהיה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/