לכבודם. בדרכם. הקיבוצניקים מדליקי המשואות לזכר נספי השואה

בטקסים השונים ביום הזכרון לשואה ולגבורה הדליקו שורדי השואה מהקיבוצים משואות זכרון לזכר ששת המיליונים שנספו בידי הצורר הנאצי.

מרים לפיד, מקיבוץ צרעה, הייתה בין מדליקי המשואה בטקס ב "יד ושם". לפיד נולדה ב-1933 בעיר דבנטר בהולנד, בת זקונים למשפחתה. הוריה, בתיה והרמן אנדריסה, היו פעילים בתנועת החלוץ, ואמה נמנתה עם מקימי סניף ויצ"ו בדבנטר. ב-1939 עברה המשפחה לעיר אוטרכט. לאחר כיבוש הולנד נאלצה מרים לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר. הגרמנים החרימו בתי יהודים, אך עם בואם לביתם של בתיה והרמן נבהלו מהודעה שהייתה תלויה על הדלת והודיעה כי מרים חולה בשנית (סקרלטינה), ונמנעו מלהיכנס לבית. מרים ומשפחתה הועלו על "הרכבת האבודה". במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם. ב-23 באפריל שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ במזרח גרמניה. לאחר כמה חודשים שבו מרים ובני משפחתה להולנד, ומרים הצטרפה לתנועת הנוער הבונים. היא הדריכה בתנועה, הייתה מזכירת התנועה בהולנד וב-1950 נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הצטרפה לחוות הכשרה באזור אמסטרדם.

בשנת 1953 עלתה מרים לישראל. כאן פגשה את אקי לפיד והצטרפה עמו לגרעין תנועת הבונים מדרום אפריקה שנקלט בקיבוץ צרעה. משנת 1960 היא מנהלת את לשכת המזכירות  בקיבוץ – תפקיד שהיא ממלאת גם היום במשרה חלקית. למרים ולאקי נולדו שישה ילדים, ולהם 14 נכדים ונכדות. בנם הבכור נולד עם פיגור קשה, ונפטר בהיותו בן שבע. בנם רן היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל על, ונהרג ב-2009 בהתרסקות מסוק. בנו של רן משרת כיום כטייס מסוקים בחיל האוויר. כשרן התבקש להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ, הוא התנה זאת באישורה של מרים. מרים אישרה ואמרה: "אין דבר גדול יותר עבורי מאשר שבני, טייס בחיל האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון שלי".

שאול קרס
נולד ביולי 1941 באמסטרדם לאם יהודייה בשם רוזה דה לאו ולאב לא יהודי בשם הרמן קרס. בתחילת המלחמה עוד היו בבית, אמו קיבלה פטור מגירוש למחנות. בשלב מסוים, נאלצה האם להסתתר, כי רצו לעשות לה עיקור. בעזרת המחתרת ההולנדית, מצאו משפחה שהסכימה להסתיר אותם באזור פריזלנד בצפון המדינה. לשאול ולאחותו התאומה עוד טרם מלאו שלוש, כאשר הועברו לאותה משפחה ואצלה הסתתרו עד סיום המלחמה. אמו אשר כל משפחתה נרצחה. לא השתחררה ממראות המלחמה גם שנים רבות לאחר מכן. שאול הצטרף לתנועת נוער "איחוד הבונים" ובמסגרתה עלה ארצה ב-1962. מספר שנים מאוחר הצטרפה אליו אמו ומצבה השתפר כאן. שאול הקים את משפחתו בקיבוץ מצובה. ב-11 שנים האחרונות עובד שאול בארכיון בית לוחמי הגטאות בתרגום ומעיד על עצמו כי הוא שמח לתרום ולעשות משהו משמעותי.  

שושנה זאבי
נולדה ב-1927 בכפר סונצ'יץ במזרח פולין, ילדה שלישית מתוך ארבעה של משפחת איזרעלית. משפחה מסורתית, בעלת משק חקלאי. בדצמבר 1941 הגיע הצבא הגרמני וריכז את היהודים בעיר נובוגרודק הסמוכה. אמה ביקשה ממנה לקחת את אחותה הקטנה, רבקה ולהסתתר אצל השכנה, השתיים נדדו בין מספר מקומות מסתור ובהמשך הגיעו לגטו שהוקם בעיר, שם פגשו את אחותם הגדולה. ההורים והאח נרצחו בבורות ירי סמוכים. שהחלו שמועות שהגרמנים מחפשים שטח חדש לכריית בורות ירי, ברחו השתיים לשדה סמוך תוך שהן נעזרות בשכן של המשפחה. עם חלוף הסכנה, חזרו לגטו. יום אחד נפצעה שושנה ברגלה מגדר תיל ולא יכלה לצאת לעבודה. בתגובה הוכתה באכזריות בשוט ונזקקה לטיפול רפואי. בזמן החלמתה התחולל, מה שהיא מכנה נס, עם קבלת מכתב מאחותה הגדולה שמחכה עבורן מחבוא ביער. שושנה החביאה את רבקה בחבית מים ריקה וכך נמלטו מגטו. שלושת האחיות שרדו יחד בקור מקפיא, תוך נדודים בין מספר בורות מסתור ביערות נובוגרודק. בהמשך הן הצטרפו לקבוצות הפרטיזנים של האחים בילסקי שפעלו באזור עד סיום המלחמה. לאחר השחרור פגשה שושנה בלודז' את אפרים זאבי והשניים נמנו עם הגרעין המייסד של קיבוץ לוחמי הגטאות. היא מתגוררת בקיבוץ, יש לה 3 ילדים, 12 נכדים ו 22 נינים.  

נעמי כץ
נולדה ב-1926 בעיר גיור שהונגריה בשם רו'זה לוסטיג. בגיל עשר, עברה עם משפחתה הצעירה לבודפשט. את בחינת הבגרות עשתה כבר שהיא עונדת את הטלאי הצהוב. הייתה עדה לגירושם לאושוויץ של חברותיה לספסל ללימודים ועמן גם מורתה האהובה לצרפתית. נעמי הצליחה עם אמה ואחותה תוך מאבק הישרדות יום-יומי במסתור ובבריחה לשרוד את הרדיפות הרצחניות של אני "צלב החץ" ההונגרים. ב 4/4/1945 חגגה כל בודפשט את שחרור העיר, היה זה תאריך יום הולדתה של נעמי. זמן קצר לאחר מכן הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, שם גם הכירה את שמואל כץ, בן זוגה לחיים. יחד עלו באוניית המעפילים "כנסת ישראל" בנובמבר 1946, יחד גורשו למחנות המעצר בקפריסין ובאוקטובר 1948, נמנו עם מייסדי קיבוץ געתון בגליל המערבי. בו הקימו את משפחתם, נעמי עבדה כפסיכולוגית חינוכית ושמואל התפרסם כצייר ומאייר, מסדרת ספרי חסמב"ה ועד "דירה להשכיר".

 בנוסף אליהם, השתתפה בטקס קיבוצניקית נוספת - עליזה ויטיס שומרון, מגבעת עוז שדיברה בשם הלוחמים בגטאות:
עליזה נולדה ב 1928 בוורשה לרעיה ושמחה מלמד, אחות גדולה למירקה. בבעלות המשפחה היה מפעל לסודה וחנות משקאות בעיר. לאחר פרוץ המלחמה הצטרפה עליזה לתנועת "השומר הצעיר" בעיר והייתה חניכה בחוגי לימוד והעשרה, אותן יזמה התנועה בגטו. הלימודים התנהלו באופן מחתרתי ולימדו בהם, ציונות, סוציאליזם ושרו שירי ארץ ישראל. לצד הפעילות החינוכית, העבירה עליזה בחשאי ידיעות של המחתרת והגישה עזרה לפליטים שגורשו לשטח הגטו. היא זוכרת היטב את דבריו של מרדכי אנילביץ', שנאמרו זמן קצר לפני מרד ינואר 1943: תדעו לכם שיבוא יום ונצטרך להיפרד [..] וכל אחד ממכם יצטרך להוכיח שהוא בן אדם. תמיד תשמרו על רוח האדם המפעמת שאנחנו למדנו אתכם בתנועת הנוער". במרד עליזה שימשה כקשרית הגטו, וקישרה בין הגטו הקטן והגדול, תוך מעבר בעליות הגג של הבתים. בהמשך נשלחה עם אמה ואחותה למחנה הריכוז ברגן בלזן. זמן קצר לפני השחרור, הועלו האם ושתי הבנות על רכבת נוספת, אשר שוחררה ידי הצבא האמריקאי. בספטמבר 1945, עלתה עליזה ארצה ושנתיים מאוחר יותר התאחדה עם אמה ואחותה (אבי המשפחה נרצח במיידנק). עליזה היא אשת חינוך, חברת קיבוץ גבעת עוז. יש לה שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.