שנה ללכתו: מאות התכנסו בחצרים באירוע לזכרו של אהרן ידלין ז"ל

אהרן, "ידלין" בפי רבים, הלך לפני שנה לעולמו בגיל 96, לאחר חיים מלאי עשייה בקיבוצו, בתנועה הקיבוצית, במפלגת העבודה, מטעמה היה חבר כנסת ושר החינוך בממשלתו הראשונה של יצחק רבין ז"ל, ובמסגרות רבות נוספות בהן היה חבר, שעשייתו וחברותו בהם קיבלה ביטוי במפגש לזכרו. מאז סיים את פעילותו בזירה הפוליטית הארצית המשיך ידלין לכהן בתפקידים ציבוריים רבים ובהם – מזכ"ל התק"ם בסוף שנות השמונים ויו"ר יד טבנקין. בשנת 2005 זכה בפרס בן-גוריון, הניתן לתורמים לפיתוח הנגב ובשנת 2010 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

המפגש "זוכרים את אהרון ידלין", נערך בחדר האוכל של חצרים ונשאו בו דברים שורה מרשימה של אנשים שהכירו מקרוב את אהרן משדות פעילותו הציבורית, ואת אהרן האב והסב, איש המשפחה וחבר הקיבוץ שצניעות, מתינות וענווה היו תכונות שליוו אותו כל חייו.

ראשון הדוברים היה ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' שסיפר על "אהרון והנגב", ואחריו עלו לשאת דברים חה"כ לשעבר עוזי ברעם שדיבר על "אהרון והפוליטיקה", מזכיר התק"ם לשעבר מוקי צור שדיבר על "אהרן והתנועה הקיבוצית", פרופ' יובל דרור נשא דברים על "אהרן והחינוך", נשיא אוניברסיטת בן גוריון פרופ' דניאל חיימוביץ על "אהרן וההשכלה הגבוהה בנגב" הבן, אלוף (מיל') עמוס ידלין, דיבר על "אהרן ומנהיגות" ואירי קסל מקיבוץ חצרים על "אהרן וקיבוצו". בנוסף, הושמעו דבר המשפחה וקטעי שירה.

מוקי צור החל דבריו בניסיון לנחש איך היה נוהג אהרן כיום, בימי המחאה הגדולה. צור אמר כי סביר שהיה "כותב בפתקאותיו את נימוקי הבעד והנגד של מניפי הדגלים, מנסח את הפשרה הראויה ואת הקווים האדומים. עולה על אוטובוס לדבר עם המדינאים ולהציע הצעות. אהרון היה מהאנשים שמאמינים בפתרונות. שעות רבות בחייו בילה  בפרוזדורים, בוועדות, בניסוחים כי האמין  שהפרויקט לו הוא  שותף חייב בתשובות. לחידות ללא פתרון לא היה מקום בעולמות שבנה".

אנו מביאים כאן, במלואם, את דבריו המרגשים של מוקי צור, שהיטיב להציג את מאפייניו של אהרן, כאיש התנועה הקיבוצית:

"נדמה לי שהיום כבר אי אפשר לשאול על טיפשותם של פילוגים ועל עוצמתם. על משפחות  קרועות ועל רגישות הדדית שנשברת. היום הפילוג חזר אלינו בגדול. החלטתו  הקיבוצית הראשונה של  אהרן היתה קשורה לפילוג. כמה קשה לאיש פלמ"ח כמוהו לא להזדהות עם חבריו הפגועים  לאחר המלחמה וללכת  עם  המפלגה והאיש שפרקו  בנימוקים כבדי משקל ובחוסר רגישות בן גוריונית את החבורה המנצחת והפצועה אנושות.  החלטתו אז נבעה משיקולים של דמוקרטיה בתוך עולם ב'מלחמה קרה'.

אהרן האמין כי הניסיון הקיבוצי, ניסיון הדמוקרטיה הישירה על בסיס של  שוויון ערך האדם וחירותו הוא ניסיון בעל משמעות כללית לאומית אנושית. בכל פעולתו במסגרת התנועה הקיבוצית הניח כי המאבק למען האינטרסים שלה  צריך להיות כפוף לכך שהיא צריכה לגלם ולפעול למען הכלל. הוא הבדיל בין  האינטרסים של הקיבוץ שצריכים להיות מטופלים  כאינטרסים השווים בערכם  לאינטרסים של אחרים בחברה  ובמדינה לבין עניינים בהם עוסקת התנועה וקיבוציה כשליחה  של האינטרס הכללי.  לעתים הפרדה  זו קשה אך הוא  האמין  שיש להקפיד לעשות אותה.

באיחוד הקבוצות  והקיבוצים חיפשו מפתח  אלטרנטיבי  להבנת הקיבוץ מתוך הנחה כי המפתח המרקסיסטי שבו השתמשו התנועות האחרות נתון בידי זרם  הנמשך אל  הקומוניזם ואל  ברית המועצות. ה'איחוד' יזם ועודד את  החקר  הסוציולוגי של הקיבוץ. מייסד הסוציולוגיה הישראלית היה כידוע מרטין בובר והוא היה קרוב  לרעיון הקיבוצי שהוגדר על ידו כניסיון שלא נכשל. אין זה פלא שידלין הצעיר ראה בסוציולוגיה את המקור לאידיאולוגיה של הקיבוץ ובראשית דרכו לימד סוציולוגיה. זו היתה  תרומתו החינוכית לתנועה. אך הפוליטיקה קסמה לו והוא למד וחשב שהבין את מהלכיה ואת כוחה. הוא האמין כי עליה לשרת. לשרת את האנשים ואת הצדק לסלול דרך בתוך הסבך. יש הרואים בפוליטיקה ניסיון להשיג עוצמה, יכולת להביא חברה למצבי חירום  שיעניקו  כוח להעמיק היררכיה, לנוס מאימת החירות. להגביר משילות. אני מאמין שאהרון ראה את  הפוליטיקה בקיבוץ כדיאלוג המביא לפעולה, כתהליך של גילוי אנשים וחבורות. כאחריות להצמחת האמונה שעסקי הציבור מצמיחים ולא מצמיתים. שנביטה תובעת חינוך. בפוליטיקה שצומחת מתוך הפצעים ומתקנת עוולות פוליטיקה המבקשת לא לשכוח את הקושי ולא להשתיק את התפילה.

בפעם הראשונה שראיתי את אהרון עומד במבחן אישי פוליטי היה כשהאיחוד היה צריך לבחור את נציגיו לכנסת ואהרון היה מועמד מנצח אלא שמי שעמד מולו איים שאם לא יוכל להמשיך בתפקידו יתאבד. אהרון ויתר.  את  התמונה  הזאת לא שכחתי מעולם.  בשלב מסוים אהרון היה מועמד להיות מזכיר האיחוד והעדיף להיות סגן שר החינוך. אני יודע  שהיו כאלה שלא סלחו לו על כך, שראו בכך  העדפת משרה. אך אני זכרתי את הפרק הקודם.

תרומה מיוחדת של אהרון לתנועה הקיבוצית שלא כולם יודעים עליה קשורה לנוסחים  שבהם התנסחה התנועה. אם  יעשה מישהו מחקר על החלטות התנועה ולא ידע  שהכול בא מפתקאותיו של אהרון לא יוכל להבין נוסחים אלו. הם היו צריכים להיות פרוזה מאוזנת. לא דברי מנהיג הנאמרים מפי הגבורה, אלא טפטפות המשקות בצנעה. מסמך של אהרן תמיד קרא ברצינות את המסמך שכנגד ואהב את הפשרה. לפעמים הפיל את היריב אך תמיד הקים אותו וכיבד  אותו. לזה  הוא  קרא מפא'י למרות שידע שיש  גם מפא'י  אחרת. ממסדית, שרירותית מסתגרת.

התפקיד האחרון שמילא בתנועה  היה מזכיר מטעם האיחוד יחד עם מזכיר מהקיבוץ המאוחד, בתנועה הקיבוצית המאוחדת. הוא הגיע בזמן משבר עמוק. אני יודע מה זה לקבל תפקיד כזה  בזמן משבר. גם אני באתי לתפקיד בעונה כזו, אך שלא כמוהו אני לא הכרתי במה זה כרוך. לא הכרתי את הפרוזדורים העסקניים, את הציפייה ואת החנופה, את מסעות האגו ואת החלומות המרוסקים של מקבלי החלטות. אני באתי לתפקיד כמי שלא נפגש בחיי היומיום עם העולם הפוליטי. כשאהרון העביר לי את התפקיד חשבתי  איך הוא שידע את כל זה לא באופן תיאורטי לא מקריאה בספרים אלא כחלק  בלתי  נפרד מחייו איך הוא קיבל את התפקיד? הוא  עמד  בראש תנועה חבוטה שקל היה לתקוף אותה. במשך הזמן הבנתי. לאהרון היה נשק לא  קונבנציונלי במאבקיו אלו. זה היה הקיבוץ של מעלה שהיה קרוב מאד לקיבוץ של מטה, לחצרים. הסיפור של  חצרים וההישגים של חצרים הצביעו על כך  שיש לקיבוץ מספיק כוח כדי לעמוד בלחץ ולא להתאבד. זה לא היה  סיפורם של כל הקיבוצים.

היה לו עוד  נשק לא קונבנציונלי. התום והעומק של חברו אייבי רון. שניהם נווטו את התנועה הקיבוצית בידע פוליטי ובידע כלכלי עמוק  אך גם בתום שהעניק להם  סמכות. כשהגיע הזמן  לחתימת הסדר הקיבוצים כבר  היה  ברור לי כי הוא  לא עונה על השאלות והאתגרים שהוצבו בפני החברה הקיבוצית. הבנתי שאין ברירה. כמזכיר חשתי לא  בנוח בחתימה  לכן עשיתי מעשה. ביקשתי מאהרון לחתום בשם התנועה. האם ביקשתי להנות משני העולמות? בוודאי. הרגשתי  שאהרון שהחל במשא ומתן חש  כי מן הראוי  שהוא יחתום. הוא עשה  זאת  בגאווה ואני  נמלטתי מגזר  הדין של ההיסטוריה.

בשנת 2013 הסתיים מועד ההסדר וקיימו מסיבה גדולה ומפונפנת בשפיים. חלק מהפקידים שניהלו את המשא ומתן  עם  אהרון בשם הבנקים היו כבר מנהלי הבנקים. במסיבה החגיגית עם אירוע אור-קולי הודו מנהלי הבנקים בפעם הראשונה שהסדר הקיבוצים הציל את  הבנקים. הצלתם הכלכלית של הקיבוצים באה בעיקר בזכות  עבודה וחיפושי דרך, בזכות קהילתיות חזקה אי כניעה ללחצים חיצוניים והתגברות על  מכשולים גלויים לעין. אך נותרו הרבה חידות שלא נמצא להם  פתרון ברור- אפילו בנוסחים של אהרון.

זה עתה יצא ספר מופלא  על קיבוץ 'הפנינים  המתוקות של רוייקה'. ספר שאני מכנה אותו מאה שנות בדידות ביחד. הגיבורה של הספר כובסת  בקיבוץ שאוספת מכיסי החברים פתקים שנשכחו. היא מקמטת אותם ומכניסה אותם לצנצנת. הפתקים מקומטים ומטושטשים אך דרכם היא קשורה לחברים, גם לאלה שלא רואים אותה. אלו הפנינים המתוקים שהיא מורישה לכלתה. עבר מטושטש רווי כאב הנפגש עם הווה לא נכנע. ירושה עשירה. אלו אינם הפתקים  שדרכם ביקש אהרון לנווט את מנהיגות התנועה הקיבוצית. פתקיו לא  נמחקו בכיסים או בדוד הכביסה. מי  שיחיה את הקיבוץ ואת התנועה  הקיבוצית יצטרך לנהל דו שיח בין פתקיה  של רוייקה לבין פתקיו של אהרון.

אנו  חיים כאן בארץ הקודש המתחלנת ללא הרף באש מחלוקותיה. ארץ מגרשת  בכידוניה יהודים לגלות ומאמינה ברי-לוקיישן, ארץ  מאוהבת  במדבר ונלחמת בשממה, ארץ מחפשת את גן העדן ומתחננת לנחשיו. ארץ של אורחים שגורלה  תלוי  ביכולתה לארח. ארץ ששרה תקווה אך משתכרת באשליה. ארץ חורבות עבר וסטארט אפ מתפרץ. ארץ ציון ומדליה זרועה כתלי דמעות וחורבות של אבנים וחלומות. ארץ מקשיבה למשיחים השחים שורשים ואוטופיות אך יש המסתפקים בשורשים ללא אוטופיה של צדק ויש המתלהטים בביעור השורשים כתחליף לאוטופיה. אהרון האמין ששורשים ואוטופיה יחד יכולים להרחיב פרספקטיבה, לחזק תקוה, להעניק השראה אך גם  לבנות בזעה ובשגרת היומיום יחיד וחברה. אנחנו מתגעגעים".