טור דעה: בעקבות "אסון השיטפון" - למה כדאי להיות מדריך בחינוך החברתי קהילתי ולמה אסור להיות פחדן לצד האחריות הרבה

הרבה מחשבות מלוות אותי מאז אסון השיטפון... בלי קשר לזה שביום א' הייתי באחת ההלוויות הקשות בחיי. והפרצוף שלך רומי, לא יוצא לי מהראש. למרות שבחיים לא נפגשנו.

אני פעילה בזירה הבילתי פורמאלית כמעט 12 שנה. נקלעתי אליה בטעות. בכלל רציתי להיות עו"ד. חזרתי מאחת הנדידות שלי בחו"ל, ואמא, שהיתה אז אחראית תיק חינוך בוועד של הקיבוץ, שכנעה אותי להיכנס "רק לכמה חודשים ננוש..". מאז אני שם. מאוהבת קשה. בעשייה, במקצוע. בנוער הזה שלא מפסיק לרגש אותי. כל מה שאני יודעת ומכירה בעצמי, למדתי דרך הילדים האלה. הכל. האושר שבלעשות את מה שאני אוהבת כל כך, הוא בכלל בילתי אפשרי לתאור במילים... הן קטנות מידיי. הרבה אומרים לי "תתקדמי"..."תעלי שלב.." "תכווני גבוה יותר.."... ועייפתי מלהסביר. כי מה הם מבינים. אני נמצאת בעבודה הכי יוקרתית, שווה, גבוהה, מספקת, מרגשת ומדהימה שיכולה להיות. אני בפסגה. ואני חיה ונושמת אותה כל יום שאני קמה בבוקר מאושרת מהעובדה שזה מקור הפרנסה שלי בנוסף לזה שזה גם התחביב הכי גדול שלי. הרי מעטים, מעטים זוכים לעבוד בעבודה שהיא גם התחביב שלהם... ולא, אל תטעו. אין פה כסף, או רכב עם דלקן, או אפילו טלפון. אבל יש פה את הזכות להוביל ולהיות מובל, ללמוד וללמד, לתת ולקבל, לחוות, לגלות, לשנות. יש פה את הניצוץ הכי זוהר שראיתי בחיי. כאן ממש בזירה הבלתי פורמאלית. שהיא פרוצה, ולא תחומה בדבר. שהיא לא כפופה למשרד החינוך, ולא למנהל חברה ונוער, אין לי שנות וותק מהם, ולא שנת שבתון. לא השתלמויות ולא תגמולים. אין לי ארגון או הסתדרות שתגן עליי או תיתן לי הטבות. יש לי צוות נדיר, רכזת חינוך אחת אמיצה, ומנהלת קהילה חזקה. בחינוך הבלתי פורמאלי, אותו נער או נערה לא מגיעים כי הם חייבים (כמו לבית הספר), אלא כי הם רוצים. ופה ההבדל, ופה הפתח, ופה המקום. הם בוחרים להגיע אלינו, למועדון, לפעילויות, לטיולים, לשיחות... הם בוחרים. ולכן מלכתחילה המקום שלי אצלם הוא יוקרתי הרבה יותר. הם אשכרה בוחרים בי.

אסון השטפון, שטף אותי יחד עם כל עם ישראל אל מחוזות עמוקים אפלים וכואבים. אל מחשבות, ותהיות. אל פחדים ומציאות. ואני רוצה להגיד משהו....

לפניי כל טיול, או יותר נכון, לפני כל יציאה מגבולות הקיבוץ, מתחילות השאלות, ועולות החששות. כן לקחת, לא לקחת, אחריות של מי? כן תאום טיולים, לא תאום טיולים... 
כמה עובדות על תיאום טיולים של מוקד טבע ומשרד החינוך:
הוא קשה ולא מאפשר. הוא בא לעשות כסת"חים. הוא מחמיר מעייף ומוציא את החשק לעשות משהו בכלל...
אסור לנסוע לים (גם כשהחוף מוכרז ויש מציל)
אסור להיכנס למים (אלא עד לגובה הברכיים של הילד הכי נמוך)
הוא מחליט (לא ממליץ, מחליט!) לאיזה גיל מתאים איזה מסלול, למרות שהוא בכלל לא מכיר את החניכים שלי, ויכולות הטיילנות המופלאות שלהם...
הוא מחליט על כמות המע"רים/חובשים שאני מחוייבת להוציא עימי לטיול, על כמות מלווי הנשק ושומרי הלילה..
שכל אחד כזה, יש לציין עולה 1000 ש"ח ליום במקרה הטוב.
והוא לא מאפשר לי להוציא הורה/מכר בעל אותן הכשרות הנ"ל (רישיון נשק, תעודת חובש קרבי ושות'...), כי חובה עליי להוציא מישהו שיש לו תו תקן של משרד החינוך ואז הוא גם עולה בהתאם כמו שכבר כתבתי....

נכון. אלה חוקים שנכתבו בדם, אבל עוד מעט כל מה שישאר לנו במגבלות האלה יהיה לטייל למימדיון, ללונה פארק, אולי לדשא של נחל אלכסנדר.

ואתם לא מבינים... כמה אושר יש בלהוציא את הילדים לשלושה ימיי טיול לצפון או לדרום, ללא טלפונים (כן כן...), שהם מטיילים, ונהנים, ומדברים, ורואים וחווים...
איזה ערך מוסף יש לביחד שלהם בטבע, בטיול, במים, באוטובוס אפילו. כמה היכרות זה מאפשר להם, אחד עם השני, עם עצמם, עם הצוות, עם הארץ המופלאה הזו!!!

אז מי אנחנו בעצם אנשי החינוך מהזירה החברתית קהילתית?
אנחנו אנשים שרואים מעבר.
שמבינים את החשיבות והזכות שניתנה לנו לחנך את בני הנוער ולהשפיע עליהם.
מי שעובד בבילתי פורמאלי לא יכול להיות פחדן. 
הוא נדרש אפילו להיות בעל אומץ רב...
לקחת ילדים לטיול זו אחריות. לדאוג שהם שותים, חובשים כובע, נמרחים בקרם הגנה, מבינים את כלליי הבטיחות והסיבות להם...
אבל זו זכות שפירושה חינוך. חינוך שהוא מעבר מחברת ומבחנים.
חינוך שמיותר לנסות להסביר במילים...

תודה לכל האמיצים שלוקחים בכך חלק.
ולבני הנוער שממשיכים לבחור בנו.