הי דרומה לאילות

זהו. בדרך כה פשוטה וקלה, ועם אנשים אדיבים במיוחד במשרד הפנים באילת, שיניתי מילה אחת בתעודת הזהות. את המען, לאילות. קיבוץ אילות. שלוש דקות נסיעה מאילת. בכך הסתיימה לה קרוב לשנה של התלבטות ארוכה ומורכבת עם אהובי ואהוביי, משפחתי ויקיריי, מבפנים ומבחוץ, שהחלה מפוסט מרגש שכתבה ליטל שמואלי, חברת הקיבוץ, שבעט לי בבטן וניער אותי ואותנו על השינוי שעברה בחייה ועל הפשטות המבורכת בחיים כאן. למי שלא יודע, קיבוץ אילות הוא קיבוץ שיתופי, כזה כמו של פעם, עם רעיונות גדולים, תיירות מתפתחת ואנשים שחיים בקהילה משגשגת ואכפתית. כן, גם הגבה (המעוצבת) שלי הייתה מתרוממת לו שמעתי על מישהי שחיה בעיר משך רוב חייה, אוהבת ומאוהבת בתל אביב עד עמקי נשמתה, עבדה ועובדת במרכז התקשורת והמדיה הישראלית ולעולם, אבל לעולם לא מוותרת על ליפסטיק אדום, עוברת לקיבוץ שיתופי, עם חדר אוכל ותקציב חודשי ורכבים של הקיבוץ, אבל מי שבאמת מכיר אותי, נזכר שגם בגיל 17 עשיתי את אותו הדבר בדיוק, כשיצאתי לשנת שירות בגרעין הנח"ל של השומר הצעיר בקיבוץ גן שמואל.
אז מה גרם לנו להחליט, ואני לא קוראת לזה לעזוב, אלא לנסות, להתנסות וקצת לנער את חיינו, לעזוב את העיר ולעבור לקיבוץ שיתופי בשנת 2018? לשנות את מקום מגורינו, אורח חיינו ואפילו את השפה שאליה התרגלנו? אני קוראת לזה שינוי מבורך, כזה שמרגיש כמו שיוצאים למסע מרגש כזה שעושה כאב בטן של פחד ועונג בבת אחת. הרצון שלי לעסוק בתיירות, לקדם אותה, לפתח אותה ולא רק לדבר ולכתוב עליה, (שאת זה כמובן אמשיך לעשות, ובאהבה רבה, כי זה הטבע שלי), הרצון שלנו לחזור לערכים כמו ציונות, עשייה משמעותית, אהבת אדם וארץ, שקצת הפכו לנלעגים בשנים האחרונות. הרצון שילדינו יחונכו לאהבת הטיולים, הטבע, החופש להיות ילדים אבל גם להיות בעלי אחריות וכבוד, להיות יצירתיים סקרנים ולשאול שאלות, ויגדלו קצת כמו שאנחנו גדלנו- בחוץ בדשא ובשכונה, ולא במערכת חינוך מותשת וכבויה, בצדק או שלא בצדק. הרצון שלנו לחיות בקהילה מכבדת, קהילה שקיבלה ומקבלת אותנו בחום מהרגע שהגענו. קהילה כזו, שטרם הגעתנו לביתנו החדש ניקתה את ביתנו, הביאה עוגות ודברי מתיקה, קהילה שאנשיה הציעו ומציעים עזרה בכל תחום. ואנחנו לא מפסיקים להתרגש. והטבע, שבילי הקיבוץ, השלדג שראינו אתמול בדרכנו על עץ הצאלון, המדבר ומפרץ אילת שמציץ כאן מכל פינה. כי קיבוץ אילות נמצא בכניסה לאילת, כך שאני נמצאת ליד עיר, שעוד אכתוב עליה בהמשך, ובמרחק שש דקות נסיעה משדה התעופה של אילת. אז יש לנו עיר קרובה עם כל מה שהיא יכולה להציע, (מבטיחה לחקור ולגלות לכם את כל מה שיש, כי אילת של התיירים היא לא אילת של המקומיים), וכמובן את הים הכי יפה בארץ!
אז...שינינו נוף מעיר למדבר וים, ושינינו קהילה, ויש כאן היכרות עם אורח החיים בקיבוץ, והאנשים, ושילוב הילדים ועיר חדשה. מאוד מרגש!
כשהמוביל הנפלא שלנו, (המלצות ינתנו באהבה) שאל אותי: "זהו, אתם עוברים דירה? לקצה השני של הארץ? מה קרה?" עניתי לו שמבחינתי אנחנו לא עוברים דירה אלא עוברים חיים. לא בגלל שקרה משהו אלא בגלל שהחלטנו לנסות, לשנות, להעז. שינוי לא חייב להתרחש בעקבות משהו שלילי או חוויה לא טובה אלא מתוך מחשבה ורצון להתקדם. וכן, המרחק מהמשפחות יהיה קשה, אנחנו מאוד קשורים למשפחות הנפלאות שלנו וחברי האמת שלנו שתמכו מהרגע הראשון, דבר לא מובן מאליו, וזה רק אומר כמה הם באמת אוהבים אותנו!
אז אנחנו כאן, בקיבוץ אילות- הקיבוץ הפריפריאלי ביותר בארץ. מתחילים מסע חדש בחיינו, בכל הכוונות הטובות, האופטימיות והתקווה. אני מצידי מבטיחה להביא לכם מהמראות, התחושות והאתגרים שבודאי יתעוררו בדרכנו, מההתלבטויות המשעשעות שבהן נתלבט, וכמובן תיירות איכותית, חברתית, מכבדת ונפלאה. מי יודע? מה שבטוח, יהיה מעניין! או כמו שאמר ידידי הקומיקאי המוכשר עידן ניידיץ': מעתה אימרו: "אילת, רק 3 דקות מאילות!"

יעל לרנר היא עיתונאית, יועצת לפיתוח תיירות, מרצה בתחום התיירות ומחברת רב המכר "רגעים קטנים" בהוצאת כתר (מומלץ ביותר!)