שנה למותו של שמוליק ריפמן

ביום שישי, 19 בינואר, ג' בשבט, נפתחו ארובות השמיים. גשם, רוחות חזקות, עצים נעקרו, מבנים קלים עפו באוויר, סערה.

באותו זמן התכנסו כמה מאות אנשים לציין בעצב שנה למותו של שמוליק. אולי היה זה סמלי שבדיוק בזמן הטקס בבית הקברות החל... ברד. האיש המיוחד הזה השאיר אותנו לבד טרם זמנו, ובזמן שהתכנסנו סביב הקבר, הטבע הציג לנו מחזה נדיר במחוזותינו, בדיוק כמו האיש ההוא. נדיר, מיוחד, אהוב. אבדה שטרם עיכלנו את גודלה. חבר, מנהיג, איש משפחה. איש ישר דרך ורב פעלים שליבו ופיו תמיד שווים היו, וחברים היו לו אלפים. לא "כאילו חברים". חברים. חברים טובים.

משפחתו של שמוליק בחרה לציין את זכרו בשירה בציבור. שמוליק לא נתן קולו בזמר, אבל אהב מאד את אירועי השירה במועצה, "הטיש הגדול" הגיע אלינו לעיתים מזומנות ושמוליק אפילו עלה לשיר. הוא היה מסתכל סביב וחיוך גדול, עוד יותר גדול מהחיוך הנצחי שלו, היה מתפשט על פניו למראה האנשים השרים.

תושבי רביבים והמועצה, משפחתו וחבריו של שמוליק מכל הארץ הגיעו לחלוק לו כבוד. בין השירים שמענו מהם סיפורים על שמוליק. סיפורים מרגשים, מצחיקים, פסיפס של חוויות ומפגשים שתיארו רק חלק קטן מפועלו. ועם כל מה שנאמר, וכל מה שנכתב, עוד יש דברים רבים שאפשר להגיד ולספר.  שנים ארוכות כראש מועצה, כיו"ר המועצות האזוריות, ברשות לפיתוח הנגב, במפעל הפיס, בקהילות היהודיות בחו"ל, בסוכנות היהודית ובעוד מגוון גדול של תפקידים, סיפקו לשמוליק ולמועצה האזורית רמת נגב, מנה גדושה במיוחד של אירועים, של מפגשים מיוחדים, של רגעים יוצאי דופן. ומתוך כל הסיפורים והחוויות עולה באוויר מילה אחת חזקה ונוכחת. אהבה. שמוליק אהב את מה שעשה. אהב את האנשים איתם עבד, את משפחתו, את ילדי ותושבי המועצה, את חבריו הרבים. והם החזירו לו אהבה. ונכנעו לקסם השמוליקי הידוע.

צילה גולן מרביבים, ואילנית ופטריק מזוז מאשלים, יחד עם צוות שעבד איתם, הציגו סרטונים שצולמו ונערכו, מתוך החומרים הרבים שנאספו משך השנים. מאות שעות וידאו, אלפי תמונות ותיעוד רב קובצו ל 15 דקות של סרטים. התרגשנו עם המראות, שמענו את שמוליק מספר על מפעלים רבים אותם יזם, ואת שותפיו של שמוליק לעשייה ומשפחתו, מספרים עליו. לכמה רגעים פגשנו שוב את שמוליק. מסביב מחו דמעה ובעיקר, נזכרו בגעגוע.

דוברים רבים השתמשו במשפט "היה איש ואיננו עוד...", מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי". בשתי השורות הבאות בשיר נכתב:

 "קודם זמנו מת האיש הזה. ושירת חייו באמצע נפסקה".

ואכן כך הוא. אנחנו עצובים על כך ששמוליק הסתלק מאתנו טרם זמנו, ושירת חייו, עשייה אין סופית, נגדעה באיבה. שמוליק לא זכה מספיק לנחת שהגיעה לו, זמן הפירעון לנתינה הרבה. ואנחנו לא זכינו מספיק לראות אותו יושב בקרבנו.
איבדנו כולנו אבא ואח, מנהיג וחבר.