פרידה מציוני אמיתי ואיש חלום ומעש בבקעת הירדן

במהלך ראש השנה התקבלה ההודעה המצערת על מותו של אורי כרמיאל, ממייסדי המושב השיתופי ייט"ב.

אורי כרמיאל היה אדם שמח ולבבי, נמרץ ופעלתן. את ייט"ב הוא הקים בעמל ויגיע כפיו, מגשים את החלום המשפחתי שרקמו הוריו. קצרה היריעה מלכתוב את כל פועליו: הוא כיהן כמזכיר המושב, כסגן ראש המועצה, כמזכיר היישוב נוקדים וכפר אלדד ולאחר מכן היה עצמאי בחברה שעוסקת בשיווק טכנולוגיית רפת ברוסיה. בנוסף, היה ליו"ר קרן בקעת הירדן, ועסק בשליחויות רבות נוספות למען תרומה לקהילה.

ייט"ב (יד יצחק טבנקין), החל את דרכו כהיאחזות נח"ל בשנת 1970. היישוב נקלע לקשיים עימם התמודד עד שהתפרק.  בשנת  1993 חודשה ההתיישבות במקום על ידי גרעין 'חבקיא"ל'  בהנהגת אורי – גרעין התיישבות של "סובוטניקים" . הוריהם הקימו בהרי קווקז עוד בשנות  ה-60 "קיבוץ" יהודי שייעדו היה הכשרה להקמת קיבוץ בארץ ישראל. חברי הקבוצה עלו לארץ ולאחר מספר גלגולים בישראל הגשימו 12 משפחות צעירות את חלום אבותיהם והקימו מחדש את ייט"ב כמושב שיתופי המונה כיום 42 משפחות.

הלווייתו של אורי כרמיאל נערכה ביום ד' (2.10) בבית הקברות האזורי – בקעת הירדן. בהלוויה לקחו חלק תושבים מכל רחבי הבקעה, וכן אנשי ציבור ובהם ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית מגילות, אריה כהן, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, ורבים מאוד מחברי ייט"ב וילדיהם שהגיעו בחולצות זהות של היישוב בצבע תכלת, אותה הכינו לכבוד 25 שנות התיישבות גרעין חבקיאל בייט"ב,. משפחתו וחבריו של אורי סיפרו כי במשך השנה האחרונה ניסו לחלק בין כולם את החולצות ולציין את המאורע, אך זה נדחה שוב ושוב מסיבות שונות. מותו הטראגי של אורי היה לבסוף הרגע הראוי. 

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר, שהיה חברו של אורי כרמיאל במשך 22  שנה, ספד לו, ואמר בין יתר דבריו: "אורי יקירי, אתה היית אדם מסוג נדיר, אתה היית – מנהיג... 26 שנים אחרי שהבאת לכאן את גרעין חבקיאל, בניתם כאן בית לדורות. הקהילה והמשפחה המדהימה שלכם תמשיך את הדרך וייט"ב יהיה למצבה חיה למפעל חיים של איש מיוחד, חבר מסור, איש חזון ועשייה..."

כמו כן נשאו דברים מר דוד אלחייני, ראש המועצה, ויואל מרשק שמילא בשעתו תפקיד מרכזי בהבאת גרעין חבקיאל להתיישבות בייט"ב.

וכך סיפר אורי על סיפור חייו מעורר ההשראה: "ברוסיה היה חוק שמורה כי יש חובה לעבוד. כל שבוע הייתה מגיעה שבת וזו הייתה בעיה רצינית בשביל יהודי, כי אתה חייב לעבוד בשבת. להסתדר בלי בשר כשר זה אפשרי, אבל שבת זו בעיה שאי אפשר להתגבר עליה. פתאום ההורים שלי שמעו על פרויקט גדול של בניית קו מתח עליון מרוסיה לגרוזיה וארמניה דרך הרי הקווקז. זה היה פרויקט מאוד רציני וחיפשו אנשים לבצע את העבודה. דוד שלי שאל את מנהלי הפרויקט אם אפשר לארגן קבוצה לעבודה והאם אפשר לשמור שבת. אמרו לו שאין בעיה 'תעשו את העבודה, תנהלו את עצמכם וכל עוד אתם עושים את המכסה לא נתערב'. דוד שלי ארגן קבוצת יהודים שלמעשה התנהלה כ'קיבוץ' ושימש כמנהל שלה. הם חיו ביער, באזור הפרויקט במבנה שנקרא 'בלאגן'. דרך השגרירות הם קיבלו דגל ישראל, למדו עברית, שרו בעברית, שמעו שידורי רדיו מישראל והיו מודעים למה שקורה בארץ. אני נולדתי בשנת 1964 ובגיל שלוש משפחתי, יחד עם 42 משפחות נוספות מהקבוצה, קיבלו ויזות לעלות לארץ.

חברי הקיבוץ הרוסי חשבו שבספטמבר של שנת 1967 הם יגמרו את העבודה ויעלו לארץ, אך החלום התנפץ. במאי של אותה שנה נציגים של הקיבוץ הגיעו לחגיגת יום העצמאות בשגרירות, חודש לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים ומידידים הפכנו לאויבים. הקג"ב בדקו מי הגיע לשגרירות באותו יום העצמאות וגילו שנציגים מהקיבוץ הגיעו. הקג"ב הופיעו בקיבוץ וחשכו עיניהם כיון שראו 'מדינה בתוך מדינה'. ברוסיה ראו בקיבוץ שלנו מעשה של בגידה. אסור לדגל זר להיות מונף, אסור ללמוד שפות זרות וחברי הקיבוץ שנפגשו עם הנציגים הישראלים הפכו לשיטתם לסוכנים ובוגדים במולדת. אני הייתי ילד קטן ואני זוכר כיצד העלימו את המנהל של הקבוצה, דוד שלי, יואל. הם לקחו אותו לקג"ב ומשם העבירו אותו לבית חולים פסיכיאטרי לחצי שנה שם התעללו בו באופן מחריד. אנחנו לא ידענו איפה הוא כיון שמידי יום ביומו הקג"ב עשו הצגה. הם באו ואמרו שמחפשים אותו ולא סיפרו לנו שהוא בעצם נעצר. זה היה כדי לשבור אותנו ולהרוג אותנו פסיכולוגית. לאחר חצי שנה בית המשפט הרוסי הכריח את הקג"ב להביא את דודי בתור עד למשפט שלו ואז הבנו שהוא היה עצור כל אותו הזמן. הוא לא היה יכול לדבר, הפכו אותו לנכה והגדירו אותו כלא שפוי. הוא הגיע לבית המשפט על כיסא גלגלים ונשפט לשנה וחצי בכלא. בשנת 1973 הגיע לארץ, התגייס לצבא והיום הוא אדם בריא. אבא שלי נשפט וישב חצי שנה בכלא". 

"רוב אנשי הקיבוץ עלו לארץ בשנת 1973. גם אנחנו יכולנו לעלות לארץ אבל אמא של אבא שלי חטפה שיתוק וכיוון שלא יכלה לחתום על מסמך מסוים הקשור לעלייה נאלצנו להישאר ברוסיה עוד 6 שנים, עד פטירתה. ב-1 באפריל 1979 הגענו לישראל. דוד שלי ניסה לארגן מחדש את הקבוצה שהתגבשה ברוסיה, אז הוא הלך לסוכנות אבל אמרו לו שבגיל 40 אי אפשר להקים קיבוץ. הם שאלו אותו 'איפה היית 20 שנה?' וקבעו שהוא אינו מתאים. אני הלכתי ללמוד הנדסה. שש וחצי שנים הייתי בצבא קצין טכני בחיל האוויר ופיתחתי מערכות אלקטרו-אופטיות עבור האמריקאים. זו הייתה מחלקה מצוינת, אך כשהגעתי לגיל 27 התלבטתי אם להישאר בצבא או לעזוב. הרגשתי שחסר לי משהו בחיים. עוד לא הייתי בקיבוץ וחשבתי שלפחות לכמה חודשים אלך לבדוק מה זה קיבוץ. הלכתי לתנועה הקיבוצית למחלקת קליטה וסיפרתי על עצמי.

"שאלתי אותם האם יתנו לי להקים קיבוץ חדש במידה שאביא 40 משפחות. אמרו לי שלא מקימים קיבוץ חדש אבל אם יש קיבוץ במשבר אפשר לשקם אותו. הלכתי לחברים שלי וכולם צחקו עליי. הם לא הבינו למה הם צריכים את כל זה. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא נשבר. בשנות התשעים הגיעו יהודי רוסיה, הם היו באולפנים ובמרכזי קליטה. הלכתי אליהם, עזרתי להם להיקלט והצגתי בפניהם את הרעיון הקיבוצי. נרשמו 50 משפחות ונקבעה פגישה בנווה אילן. הם טיילו שם, ראו מושב שיתופי ואהבו את הרעיון. החלום שלי להקים קיבוץ מת באותו הרגע אבל השלמתי עם זה. התנועה הקיבוצית אמרה לנו לבדוק 10 מקומות".

"המקום הראשון היה קיבוץ ייט"ב והביקור שם היה מאד לא מוצלח. האוטו שלנו נתקע בשער ועד שיצאנו משם השעה כבר הייתה שלוש בלילה. זה היה בזמן האינתיפאדה הראשונה ובדרך חזרה זרקו עלינו אבנים, היו חסימות ובקושי הצלחנו להגיע הביתה. החלטנו שלכאן אף פעם לא נחזור כי זה מקום מסוכן עם ערבים. ניסינו הרבה יישובים אחרים, ביניהם קיבוץ מיצר שהיה בפירוק. הרעיון נגנז כאשר הבנו שבקיבוץ הזה חובה לעבוד בשבת, כיוון שחמת גדר פעלה בשבת והייתה שייכת לקיבוץ. לא הסכמנו וקבענו שכמו שההורים שלנו לא עבדו בשבת, אז גם אנחנו לא נעבוד בשבת. לאחר חיפושים ובדיקות במקומות נוספים התנועה הקיבוצית שלחה אותנו לנגב, למושב השיתופי אשלים. הגענו 17 משפחות והצטרפנו ל-7 משפחות שכבר גרו שם. יואל מרשק, אחראי ההתיישבות בתנועה הקיבוצית, החליט שזה לא נכון שיהיו שם רק רוסים כי לא רוצים 'חמולה רוסית' אז הוא הביא 16 משפחות מארגנטינה ועוד 8 ישראליות. ניסו לייצר אינטגרציה בכוח אבל התחילו ריבים. אלו היו שנתיים וחצי של הכשרה מאוד מעניינת עד שהבינו שצריך להפריד כוחות והחליטו להעביר את הרוסים למקום אחר".

"בסוף חזרנו לייט"ב. הגענו עם נציגי המשפחות לקיבוץ בי"ז בתמוז בחום בלתי נסבל כשחלק מהאנשים צמו. הקיבוץ היה מפורק לגמרי כיון שערביי האזור עקרו דלתות, חלונות, כל מה שיכלו והצמחייה הייתה יבשה. הבנות בקבוצה ראו לאיזו חורבה הגענו ואשתי המרידה את יושבי האוטובוס. הם לא הסכימו לרדת ואני ניסיתי לשכנע שרק ירדו כדי להיות נימוסיים כלפי אנשי הסוכנות, המועצה והתנועה הקיבוצית שטרחו לקבל את פנינו. יואל מרשק התחיל לנאום ודיבר על ההזדמנות המיוחדת שנקרתה בדרכנו לתת למדינה שזקוקה לנו כאן ושאם לא נבוא אנחנו לא שווים את כל הסבל של ההורים שלנו שעלו לארץ. התחושה שהרגשנו בסוף הנאום היא שאם אנחנו לא באים אנו בוגדים במדינה, הרגשנו שאנחנו 'על הפנים', 'פדלאות'. הנאום פרט על הנימים הכי עדינים שיכולים להיות. כשיצאנו משם יושב ראש הסוכנות וראש המועצה אמרו לנו שהם ידאגו לנו. לבסוף החלטנו שאם המדינה זקוקה לנו נבוא, וכמו שההורים שלנו גרו ללא תנאים אז גם אנחנו יכולים".

"בשנת 93' נחתמו הסכמי אוסלו. חשבנו שזה יהיה המוצא האחרון שלנו להתחמק מליישב את ייט"ב. רצינו שרבין יגיד שלא זקוקים לנו בבקעת הירדן כי איננה שטח של מדינת ישראל. אז כתבנו לו מכתב בו שאלנו האם יש צורך להקים מחדש את ייט"ב. רבין כתב בזו הלשון: 'בקעת הירדן היא גבול הביטחון של מדינת ישראל! אף אחד לא מתכוון לוותר על בקעת הירדן!' ואז הבנו שלא נוכל להתחמק מהשליחות הזאת".

"ההתחלה היתה מאד קשה. היו בקבוצה נשים בהריון, תינוקות קטנים, והיה חום אימים, חמסין שלא נגמר. לא היה חשמל ולא היו מים. הלכנו לעוג'ה (נחל ייט"ב) עם דליים כדי לשטוף פנים ולהתרחץ. ביקשנו שישפצו לנו את הבתים של היאחזות הנח"ל אבל בסוף שיפצנו אותם לבד. כעבור חמש שנים מיום הגעתנו היינו מאוזנים תקציבית והפכנו לאחד המושבים הכי מצליחים. בנינו בתים והיום אנחנו 63 משפחות. אמא שלי גרה בקיבוץ והיא מאוד עשירה בצאצאים. יש לה 70 נכדים ונינים, כל שבעת הילדים שלה נשואים וחיים פה. לי יש שלוש בנות וגם הן גרות במושב. זה סיפוק ונחת עצומים לדעת שהגשמנו את מה שההורים שלנו חלמו עליו".