פסק הדין כבר ניתן / עוזי בן צבי, עמיעד

צוהרי יום שלישי 16 באוקטובר 1973, 30 שנה לאחור.

כל הלילה נלחם גדוד 890 על חייו בחווה הסינית, הכוח המצרי מאיים לסגור על הציר היחידי שפתוח לתעלה, אריק מנסה להקים ראש גשר, אנחנו עומדים על יד הציר, מוסתרים מהכוח המצרי על ידי סוללות עפר, ידוע לנו שחבורת צנחנים פצועה נמצאת שם בקצה השטח המישורי החשוף לחלוטין לאש המצרית, כל כלי שניסה להגיע לחבורה ההיא הושמד, לוחמיו הרוגים או פצועים... מח"ט הצנחנים אל"מ עוזי יאירי ז"ל המג"ד איציק מרדכי, עומדים לידנו, מביטים בנו, אנו מביטים בהם, ואנו יודעים....

יודעים שתם סיפור חיינו, מביטים באודים העשנים, העשן מסתלסל לו בשקט. יודעים שעכשיו זה אנחנו, שלום חברים, לוחשים... מסירים כל משקל מיותר מגוף הנגמ"ש, כל ק"ג שיורד מועמס על לבנו הרועם בחלל החזה. הפה מתייבש, רעד הפחד אוחז מטלטל את גופך, יום מותך הוא היום. חייך אל המוות, תציץ לו בעין, אולי יסיר מבטו בטעות, ולו רק לרגע? יורדים לוחמים, נשארים חמישה... בקשר עוד קולות נשמעים, "בואו אנא, כוחותינו אוזלים והולכים, מתים כאן הרבה, נגמר כאן הדם", מציץ בידידיה, הוא מציץ בי, סופרים דקותינו שעוד נותרו כאן על האדמה הזו.... ידו אוחזת ב"סידור" הקטן, עיניים עצם בתפילת הרגע, מציץ לאחור לתא הלוחמים, יושבים, מכתב אחרון משרבטים, הכך חש מוצא להורג, עת צועד הוא במורד מסדרון? מפתחות סוגרו ביד סוהר אלמוני, גורלו כבר נחתך, פסק הדין כבר ניתן, השופט פטישו כבר הקיש, ואנחנו שם... רק רוצים להחריש. יודעים... היום הוא יום מותנו...

הרמקול מרשרש קולות מלחשים, מרחשים "אנא....." מנוע הנגמ"ש מתעורר באחת, בדיקות אחרונות, ולדרך יוצאים, "נחרץ גורלנו" ידידיה לוחש לי בקשר הפנים, אני כולי מרוכז במישור החרוך שלפני, מתרכז בטילים שאותנו כבר מחפשים... דוהרים במישור על סוס מלחמה מחמרן, כמה מגוחך, כמה אמיץ, כמה מטופש... ריח אבק השרפה את אוויר המדבר ממלא, ידידיה את הדק המק"כ סוחט וסוחט, תרמילים לוהטים על ראשי וגבי נוחתים, צורבים צווארי, אך מי בכלל אותם חש, קדימה, קדימה, אני לוחש ועל הגז לוחץ ולוחץ.

צמחו לו כנפיים לנגמ"ש כך אני חושב, דוהרים במישור הלבן, משובץ פה ושם בכלים השרופים שעשן מעלים... כמה מוזר, כולם משלנו, גופות לוחמים מוטלות, מציצות בעיניים מתות לשמיים שכבר ריקים הם מחלומות, שכבר לעד לא יתגשמו. הכדורים חוזרים וחובטים בגוף הנגמ"ש, גוף החמרן עוד מצליח לספוג, "רק לא טיל" לוחש לי איתמר שיושב שם למטה, "רק לא טיל" לוחשים כולנו... "שלושה כבר פספסנו" מודיע ידידיה בקולו העמוק, "תמשיך לזגזג", אולי זה עוזר.... אבל מה כול זה חשוב, אם היום הוא יום מותנו.?..

 באורח פלא ליעד הגענו, הנגמ"ש מאחורי טנק שרוף הפוך צריח מתחבא.... המצרים רק כמה עשרות מטרים מאתנו, צועקים, מקללים ומצחקקים, יורים צרורות לעברנו.... "עכשיו או לעולם לא אנחנו אומרים", יוצאים בריצה אל החבורה הדוממת... יודעים, יום מותנו הוא היום, אבל בינתיים כנראה. עוד לא... זוחלים מלוחם ללוחם, "קיבינימט" שאולי לוחש, "כולם כאן מתים", "עושים עוד סיבוב" מחליטים, חיילים, ילדים, לחלל מותם צופים, גופת הקשר עוד חמה, קולו כבר בקשר נדם... "תחזרו" מקרקר המכשיר, "מתינו נשאיר מאחור?".... נשאיר" מטרטר המפקד מאחור.

"לאאאאאאאאאאאאאא....." זעקה מבטננו פורצת, "זו פקודה" מצרצר לו הרמקול, "הולכים" אומר אז שאולי, אין מקום בנגמ"ש ליותר משניים שלושה, וכאן יש יותר מעשרים. "חוזרים" אני אומר, אל הנגמ"ש בזחילה חוזרים, כדורים מעל ראשינו מייבבים בקרבה מאיימת. יודעים, היום הוא יום מותנו, מוחי הקודח לוחש.

רעם מנוע הנגמ"ש למציאות אותי לרגע מחזיר, פונה לאחור ודוהר במרחב, ענן האבק האדיר עלינו מחפה, הרוח שנעורה את האבק לוקחת ואת המצרים הענן עוטף. חזרנו, יודעים, יום מותנו הוא היום, פסק הדין רק נדחה.

"אחד שם הרים את ידו" יקי המ"מ אומר... "לא יתכן" שאולי אומר, אחד-אחד שם בדקתי, "תחזרו לשם" יש לכם משימה לסיים הוא אומר.... הרי אנחנו כבר יודעים, היום הרי הוא יום מותנו, לפגוש אותו עכשיו יצאנו.

מוקדש לחמשת חברי לנגמ"ש:

ידידיה פינסקי

שאול לוי

מנחם רביד

איתמר בריל

וכמובן ליקי חיימוביץ (חץ)

ולסא"ל (מיל.) גור אריה יהודה ששון אז רב"ט גור אריה יהודה ששון שחילצנו בכניסתנו השלישית.

צל"ש מאוחר למצילים מהחווה הסינית (יומן ערוץ 1, 20.4.2012)

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/