עלבון מתמשך / אבישי גרוסמן, עין שמר

בגיל שלושים ושתיים, אבנר כיהן עדיין כמזכיר בקיבוצו. זאת הייתה השנה השלישית והוא הרגיש שההצלחה מאירה לו פנים.

המצב הכלכלי היה סביר ומעבר לו, המצב החברתי התאפיין ברגיעה של שלום בית, התרבות המקומית פרחה ונראה היה שהקיבוץ בהנהגתו עלה על דרך המלך.

בארוחת ליל שבמ, כאשר אבנר העמיס על המגש מכול טוב, ניגש אליו הלל חברו ובן קבוצתו וכאילו בדרך אגב לחש על אוזנו את המילים "נדבקים לכיסא, הא" . אמר, שלח מבט ערמומי באבנר הנדהם ופנה לעבר השולחן בו כבר הסבו כול בני משפחתו. הכאב היה חד ומידי. אבנר היה משוכנע שידידו מוקיר את נכונותו למלא את התפקיד שהכיל בתוכו סכסוכים עם הטובים שבידידיו. והכול למען השמירה על דמותו הערכית של הקיבוץ. הבין שטעה והשלה את עצמו במשך תקופה ארוכה. כנראה חשב לעצמו שהלל מבטא את דעותיהם של רבים מחברי הקיבוץ שאינם מעיזים להשמיע את עמדתם באופן ישיר. הוא רצה לתרום בעוד חברו ואולי גם אחרים הניחו שכוונתו הייתה בעיקר להפיק רווח קידומי ממילוי התפקיד. אבנר הופתע ונפגע. הלל הרי היה חברו הטוב, שותף למפגשים דחופים בהם היו משוחחים על שאלות שונות שהעסיקו את שניהם. הוא חש שהייתה ביניהם זרימה פנימית של קרבה והערכה הדדית, הסכמה שמעבר למילים. ואולי הכול היה טעות? אשליה? הדדיות מזויפת? ואולי, חלף הרהור בראשו, שידידו ידע לקרוא את רצונותיו הסמויים אותם הסתיר אפילו מפני עצמו? למחרת בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, ניגש אל רכזת ועדת המינויים של הקיבוץ וביקש לסיים את תפקידו. לשאלותיה השיב שהגיע הזמן לסיים את התפקיד ולבחור מישהו אחר במקומו. שפרה רכזת הועדה ניסתה לשכנעו לשנות את החלטתו אבל ללא הצלחה. הוא התעקש ונמנע מלהסביר את הסיבה להחלטתו.

לאחר חודשים אחדים נבחר המחליף ואבנר חזר לעבוד בענף המטעים מקום העבודה בו עבד לפני שנבחר לתפקיד המזכיר ובו המשיך לעבוד עד שהגיע לגיל שבעים וחמש. אבל הוא לא שכח וגם לא סלח. העלבון ותחושת ההחמצה המשיכו לחלחל בעולמו הפנימי ומדי פעם במשך שנים רבות היה חוזר בלחש ולעצמו על המילים "נדבק לכיסא, הא". כאשר הזדמן לקרבתו של הלל היה משהו בתוכו מתכווץ, העלבון היה מתנגן בתוכו והכעס על חברו מילדות היה בא לידי ביטוי בהתעלמות או באמירות פוגעניות שכוונו לעברו. חלפו שנים. השניים הקימו משפחות, נולדו להם בנים ונכדים, חגגו את יום ההולדת שמונים כאשר הם בריאים בגופם למרות הצלקות והאובדנים שהותירו בהם השנים שחלפו והמלחמות בהן לקחו חלק פעיל, ועדיין המשיכו להיות חברים בקיבוץ אותו יסדו הוריהם.

אבל אבנר התקשה לשכוח. להפך. ככול שחלפו השנים העמיק העלבון. תמיד זכר את אמירת הבוסר הרעילה, "נדבקים לכיסא, הא" שנאמרה לו על ידי הלל בראשית דרכם המשותפת כחברי קיבוץ. הוא נמנע מלשבת ליד חברו לקבוצה החינוכית, הסיט את עיניו ממנו כאשר הזדמנו האחד מול השני, השמיע כלפיו מילות זלזול בכול מקום בו הוזכר שמו.

תמרה, בת קבוצתם של השניים שנחשבה במשך שנים ארוכות למפייסת הקבוצתית, ניסתה להפיג את העוינות בין השניים. אבל כול מאמציה לא הועילו. ככול שהשנים עברו הכעס של אבנר על חברו לקבוצה התעצם. העלבון בן עשרות השנים התחבר אל תחושות של החמצה בתחומים שונים. במקום הפשרה והסליחה באו ההתעלמות, הנוקשות והחמיצות. בגיל שמונים ושלוש הלך הלל לעולמו ואבנר לא מצא בתוכו את הכוח ללוות אותו בדרכו האחרונה.

כי כול החשבון עוד לא נגמר שינן לעצמו את דבריו של הסופר ברנר שאת ספריו הקפיד לקרוא במשך שנים. לא נגמר אבל הוחמץ אמר לעצמו ודמעה שקופה התגלגלה והרטיבה את דפי הספר שניסה לקרוא בו כבר שעה ארוכה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/