מדרגות לשום מקום / מאיר מינדל, נגבה

"אין ספק, אתם שיחקתם אותה! אתם 'גם וגם' כמו בפרסומת: גם הייתם הכי דרומיים ב-39, וגם בלמתם את הצבא המצרי ב-48. גם "גידלתם" שר בממשלת ישראל, נדמה לי שקראו לו ברזילי, וגם ענת מאור ואבו וילן, שהיו חברי כנסת חיים פה. גם טנק מצרי אמיתי מקבל את פני הבאים בשער הקיבוץ, וגם שיחזור של 'חומה ומגדל'. כל הכבוד, שיחקתם אותה בגדול!!". היו אלו מלות הסיכום של ראש קבוצת הגמלאים מנס ציונה, שבאה להתארח ב'מוזיאון הפתוח' בנגבה.

היא טיילה מן המגדל המנוקב צפונה, אל הטנק, אל הטרקטור הראשון, התייחדה עם הנופלים, חסה בצילן של שלוש הדמויות באנדרטת המגינים ועלתה לאוטובוס. לפני שנפרדתי מן המבקרים, אחד מהם הציע - בואו ונקנח את הביקור בנסיעה סביב הקיבוץ, והמדריך יוכל לספר לנו עוד - על הגבעות באזור ועל נגבה המשתנה בשל שובן של משפחות הבנים.

הרעיון זכה לקריאות אהדה של חברי הקבוצה הבלתי נלאים, ושעת פרידתי מן הוותיקים תאבי הדעת - נדחתה. האוטובוס נסע לאט, ושיטפון השאלות לא פסק לרגע: "מי גר בביתנים של העולים החדשים, לשעבר?". " איפה נמצאת גבעת תום ותומר?", "מהו הכיוון של מצודת יואב?", "האם את החיילים, שנפלו לאחר תש"ח, מטמינים בבית הקברות הצבאי או בגבעת בית הקברות, שאנו חולפים עתה על פניה?", השאלות הרבות זכו לתשובות לאקוניות, אך כל תשובה הולידה שאלות נוספות: "איך ועדת הקליטה שלכם קיבלה ל'חברות' את הפרות מגבעת ברנר?", "איך מתקיים שיתוף הפעולה עם היוגבים ממשואות יצחק - הרי אתם שמוצניקים והם - דתיים... האם הפסקתם לעבוד בשבת? ואז מי מעבד את האדמה?"

האוטובוס נעצר לרגע ונתן למשאית המלט לחלוף על פניו. 30 שניות של העמידה במקום הספיקו לקשיש חד עין לגלות, כי המדרגות העולות מקומת המרתף אל קומת הקרקע בבית הסמוך לכביש, אינן מובילות לשום מקום. קיר בלוקים חוסם את העלייה. השאלה לא בוששה לבוא:

"מאיר. אם המדרגות אינן מובילות לשום מקום, למה בנו אותן?"

באוטובוס הושלך הס, והכל המתינו למוצא פי:

"חברים יקרים, המדרגות מובילות אל מקום ה'סליק', שנתגלה בשנות ה-70, וכלי הנשק והתחמושת מתש"ח הועברו למשטרת ישראל. אני מציע שבביקורכם הבא בנגבה, אתחיל את ההדרכה מסיפור ה"סליק". אחרי כן אביאכם לרפת, ושם אספר לכם על הפרות המוסיקליות שלנו, על פדומטר, על ההשתלבות של הפרות מגבעת ברנר אצלנו, ועל שום מה אנו מאכילים אותן אפילו בוופלות שוקולד, שפג תוקפן..." ניסיונותיי להסיט את תשומת הלב מן ה'סליק' אל הרפת עלו בתוהו.

חברים, נכון שאין לנו סיבה למהר הביתה?" שאל הקשיש הסקרן שאלה רטורית. כאיש אחד ענתה לו המקהלה העליזה: "נכון, נכון, רוצים עוד סיפור. בשום קיבוץ לא ראינו גרם מדרגות, שאינן מובילות לשום מקום!". ראיתי כי הפור נפל, וייגזר עליי להוסיף שעה שלישית לביקור...

"ברשותכם, אתחיל במילותיו של נתן יונתן: 'שאון התותחים נדם, שדה הקטל התייתם'... גם אצלנו שאון התותחים נדם, ואתם תוהים ודאי, כיצד זה בנגבה נצברו כלי נשק רבים כל כך? האם היו אלו אנשי 'גבעתי', שתרמו לנו? האם חטיבת הנגב הייתה כה נדיבה אלינו? התשובה הנכונה היא: נגבה לא סמכה על שום עזרה מבחוץ - לא על ההשגחה האלוקית, לא על ההגנה, ולא על פלמ"ח". התשובה לא הובנה והרבה גבות התרוממו בפליאה.

המשכתי: "מיום עלייתם ב-1933הותיקים 'הפולנים', התכוננו ליום סגריר. לא אחדש לכם דבר אם אומר, כי הקיבוץ נוסד ע"י חניכי תנועת "השומר הצעיר" מפולין. אם יורשה לי להכליל, אוסיף כי הגורל וההיסטוריה לימדו את הפולנים לסמוך רק על עצמם. העם הפולני, שתמיד נכבש ע"י אימפריות, למד, כי אין על מי לסמוך. גם יהודי פולין למדו, כי עליהם לסמוך רק על עצמם. על כן, מרגע עלייתם על הקרקע, בקיץ 1939 ועד לקיץ 1947 חברי נגבה, קנו, סחבו, גנבו כל כלי נשק, שהועלם מיד באחד מששת ה'סליקים'. שבוע לאחר מותו של 'יואב' - יצחק דובנו המפקד - חט' גבעתי החליטה לתגבר את הגנת נגבה ב-66 חיילי פל' א', גד' 53. רבים מהם באו ללא נשק אישי, וגרשון קרוקובר הנשק פתח עבורם את הסליקים לרווחה... אך ברשותכם, אחזור לסיפורנו:

המערכה תמה, ובשדות הפצועים של הקיבוץ נשארו אין ספור כלי נשק, תחמושת, ומאות גויות של חיילים מצריים, שנלכדו בשדות המוקשים ונפגעו ע"י אש המגנים. הריח המתקתק והמחליא של המוות עמד באוויר, ולא היה מקום, שבו ניתן היה להסתתר ממנו. מזכירות הקיבוץ, בהנהגתו של צביקה לובלינר החליטה, שהנשק שוב ישוב וייטמן ב"סליקים " מקומיים. היו שחששו, כי המשטר בישראל יועמד בסכנה ויאוים ע"י גופים 'לא דמוקרטיים', והיו חברים, שזכרו 'תמיד להתכונן ליום סגריר כמו שנהגנו לעשות תמיד'... אט אט נשק השלל נאסף, וחברי הקיבוץ בחרו להסתכן בהליכה בין המוקשים והבאת הכלים אל הקיבוץ, כי...יחידות איסוף השלל של צהל עמדו להגיע בכל יום. הנשק, שלא קיבלנו מן הצבא, לא ראינו לנכון להחזירו לצ.ה.ל, והוא הוכן להטמנה."

"לבניית הסליקים נדרשה מומחיות ו"סמקאלקה" - תושיית שדה. ארבעה אנשים היו שומרי הסוד של הסליק, שאספר את סיפורו: גרשון הנשק, דוד'קה מנדל - רכז הבנייה, קובה וילן - מחליפו של "יואב" בפיקוד על הקיבוץ ותנחום צ'רבטי (אריאלי), מג"ד בתש"ח. המקום שנבחר היה קיר החדר, שהיום שייך ליזמות של סימה מיכאלי. בין הקיר המקורי לבין הקיר החדש הוטמנו כלי נשק ותחמושת. המטמינים ידעו, שכלי הנשק הטמונים בקיר לא יזכו לשום טיפול ולשימון בשנים הבאות, ולכן הניחו עליהם שכבה עבה של גריז. הקיר החדש נבנה בלילה ע"י תנחום ודוד'קה, ובבוקר איש לא יכול היה לשער, שהקיר אוצר בתוכו אוצרות של ממש. נגבה הייתה מוכנה ל"יום סגריר", אך הוא בושש לבוא. השנים עברו, וב-1967 דרורי למדן נכנס לריכוז משק. את החפיפה ערך לו קודמו בתפקיד- קובה וילן, שגילה לדרורי את מקומו של ה"סליק". לימים, דרורי בלבד ידע על הסוד, שכן תנחום אריאלי נהרג בתאונת דרכים ודוד'קה מנדל נאסף אל אבותיו. לקראת המעבר לתפקיד החדש במפעל צ.ל.פ, דרורי מסר את הסוד למחליפו איתן אריאלי - בנם של תנחום ומימה ז"ל."

"ברשותכם, אוסיף דמות נוספת אל גלריית השמות - חנוכה, הפועל השכיר מקריית מלאכי. חנוכה היה איש נמרץ, וידע את מלאכת הבנייה על בוריה. הוא לא ידע, כי החלל משמש כמועדון לצעירי הקיבוץ. הוא גם לא ידע, שהוא עומד בפני הרגע המרגש של חייו. בבוקר נמסרה לו המשימה הבאה: עליך להרחיב את קיר המועדון כדי להגדיל את המקום. חנוכה החרוץ נתן מכה בפטיש, אך מתוך הקיר ענה לו הד. הוא תמה, אך לא ויתר. החליט להכות שוב, ושוב ענה לו הד, המעיד על חלל בתוך הקיר. חנוכה איבד את סבלנותו והכה בפטיש 5 קילו בקיר המהדהד. בקיר נפער חור גדול, חנוכה הכניס את ראשו פנימה, ומה רואות עיניו? אקדחים, רובים, כמה תת מקלעים- "טומיגן", "סטן" ו"ברטה". לידם היו מונחים מקלעי "בזה", "ברנים" ומרגמות 52 מ"מ ו-60 מ"מ, על תחמושתם. הכל מגורז ושמור מתש"ח. המשטרה הוזמנה, הגיעה ללא דיחוי והחרימה את כל כלי הנשק. אחה"צ חזרו מת"א דרורי ואיתן והתברר להם, למגינת לבם, כי ה'סליק' סולק לאשקלון, והמסלקים היו... השוטרים. לאחר ימים אחדים נודע, כי שוטרי אשקלון חילקו ביניהם את המלקוח, וכלי הירי הגדולים נמסרו למוזיאונים צהליים. הואיל, והיה זה נשק מתש"ח, לא נפתחה שום חקירה בנושא. עכשיו מבינים אתם, שהמדרגות הובילו אל חדר האוכל הישן, ועם הרחבת חלל המועדון- שוב אין צורך במדרגות... לאחר שמילאתי את סקרנותכם, אשמח להדריך אתכם שוב, ובפעם הבאה אגלה לכם את סודו של יצחק שדה - מפקד הפלמ"ח - שהצליח בניסיון השמיני לכבוש את משטרת עיראק אל סואידן, 'צוק השחורים'. אבקשכם לא להזמין עיתונאים, כי המדינה לא מעוניינת גם היום, שהאמת תצא לאור ותיכתב בפומבי. מה שכתוב באינטרנט ובספרי ההיסטוריה- אמת חלקית בלבד..."

ביבליוגרפיה - "נגבה - הבית שלי" -  דרורי למדן.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/