כל מה שמעניין בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים - בניוזלטר השבועי

בטקס, שנערך באנדרטת הקיבוצים שבמועצה האזורית מגידו, אשר תמיד נמצאת במצב תחזוקה מצוין הודות לטיפולו המסור של איציק שפרן מעין השופט, השתתפו פעילי התנועה הקיבוצית, משפחות שכולות שנטלו חלק בטקס ומקצת ממתנדבי שנת השירות בתנועה הקיבוצית ותנועות הנוער.

את אבוקת הזיכרון הדליקה שלומית סיבוני, אמו של סמ"ר אסף סיבוני ז"ל מקיבוץ ניר-עם, שנפל באסון המסוקים. לאחר מכן קרא את ה'יזכור' שמוליק כהן, אביו של סמ"ר מורן כהן ז"ל מקיבוץ אשדות יעקב איחוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה. אלעד פשחור, אחיו של סגן יפתח פשחור ז"ל מקיבוץ עין הנצי"ב שנפל בקרב בלבנון בשנת 1985, אמר תפילת קדיש.

אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים", אביו של סגן קובי ז"ל שנפל באסון המסוקים: "מפריע לי שלא יודעים להעריך את מספר המתים מקרב התנועה הקיבוצית ותרומתה להקמת המדינה. אתם חייבים להעביר את המסר ואת תרומתם של הנופלים לקום המדינה. 20 שנה לאחר הנסיגה מלבנון ואין שם למלחמה שהתקיימה בין שתי המלחמות המוכרות. חשוב לציין ולזכור את נופלי לבנון. חובת כולנו לכבד ולזכור אותם ולתת שם למלחמה ואות ללוחמיה". 

מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ניר מאיר: "למרות הסיבות והמגבלות, התעקשנו לקיים את טקס הזיכרון, גם אם במתכונת מעט שונה. כאן, על לוחות האבן חקוקים שמותיהם של 3091 נופלים. מספר עצום... מפלצתי, חלקן חסר הפרופורציות  של התנועות הקיבוציות במחיר הדמים הכבד שאפשר את הקמת מדינת ישראל, ומבטיח את קיומה, ביטחונה ושגשוגה. אנו חבים לנופלים חוב עצום. ואת החוב הזה אנחנו פורעים יום יום בבניית הארץ הזו ובשמירה על אורח חיינו הקיבוצי המיוחד. אורח חיים שידע אסונות ואתגרים קשים בעבר, והוכיח גם בתקופה המאתגרת הזו, את כוחן של הקהילתיות, הערבות הדדית והאחריות חברתית. השנה, 20 שנים לאחר יציאת צה"ל מלבנון מתחילה מדינת ישראל להכיר באותה מלחמה קשה, מתישה, ארוכת השנים ברצועת הביטחון של דרום לבנון. הקדשנו את טקס הזיכרון השנה לבנינו שנפלו במערכה קשה זו".

מזכ"ל התנועה הזמין לשאת דברים את בריג'יט מלוא, חברת קיבוץ שדה אליהו, אמו של רס"ן נדב מלוא ז"ל, מהמפקדים הבולטים שאבדו לצה"ל, שאבדו לישראל, בהרי לבנון: "להיות הורה לחייל בשנות ה-90 היה דבר מורכב. ליווינו את הבנים לשער פאטמה ביום הראשון של התעסוקה וחיכינו להם לאחר 4 חודשים בעת הירידה מהקו. ברגע שעלו לקו התמלאנו חרדות, הקשבנו לחדשות לעתים קרובות וידענו לפרש אותן. ביקשנו מהבנים לוותר על החופשות בגלל הסכנות שארבו להם בכבישי דרום לבנון. הלכו לישון בידיעה שהבנים שוכבים במארב, וקיווינו שיהיה מאוד קר כדי שהמחבלים לא ירצו לצאת.

בשיחת הזום שקיימנו השנה ביום הזיכרון עם חבריו של נדב מהאזרחות והשירות הצבאי, הבהרנו להם שמבחינתנו אין מקום לרגשות אשמה כי אין אשמים במלחמה, כמו שאין טעם למסקנות בדיעבד. לעומת זאת, כדי להיות ראויים לנדב ולכל הנופלים עלינו לחיות חיים ערכיים ומשמעותיים. אין ספק, גם "מלחמה ללא שם" משאירה צלקות. אצל חלק הן הגלידו ואצל חלק הן ממשיכות לדמם. כולי תקווה שבזכות הרשתות החברתיות והלגיטימציה לדבר, לשאול ולהרגיש יוכלו הלוחמים למצוא שקט ושלווה לנפשותיהם".

איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו: "כבוד גדול למועצה אזורית מגידו, שאתר ההנצחה לזכר נופלי התנועה הקיבוצית נמצא בשטחה. אנו כאן  לזכור את אלפי הנופלים, 3093 חברי קיבוצים, שמסרו את נפשם ואת גופם במערכות ישראל והבטיחו לנו במותם את קיום המדינה, עצמאותה ובטחונה. את הלקח של הדשדוש המדיני כולנו חייבים לזכור ולפעול תמיד לחיזוק העוצמה הצבאית ובמקביל לא להפסיק לרגע את החתירה להסדרים מדיניים."

20 שנה ליציאה מלבנון. הלילה ההוא, ב- 2:45 בלילה, אני לא ישנה (כמו לילות רבים). מוצבים של צבא דרום לבנון ננטשים בשבועות האחרונים ואני חרדה מאוד. אני לא ישנה ופתאום קולה של כרמלה מנשה: אחרון חיילי צה"ל יצא מלבנון. משמיעים קולו של חייל "אמא יצאתי מלבנון". אני קמה לעבודה ל"גבעת הפרחים שנקטפו" - גבעת הבנות שלי שנרצחו בנהריים. בדרך תופסת את עצמי, יצאו מלבנון, אני חייבת לעלות למעלה ל"גדר הטובה" המקום ממנו זה שנים, התחלנו 4 אמהות כמעט כל פעילות שלנו. אני רוצה ללכת לחפש את הילד שלי, את איליק שלי. אני מעירה את ברוריה חברתי, אחות ותיקה בשכול, לא מלבנון, ואומרת לה ברוריה בואי לבדוק אם אכן יצאו מלבנון.

עולות על הרכב ונוסעות. כל הדרך מצלצלים ילדיי, "אמא שמעת?". הדמעות חונקות את גרוני. הרדיו מספר ומתרכז בנטישת המוצבים על ידנו, על הריצה, על  גרירת הדגלים, החיפזון, החוסר כבוד, בביזה של המשאיות והמחשבים. הדמעות חונקות. במה הם עוסקים, הרי אין פצועים ואין הרוגים.

אנו מגיעות למטולה ונכנסות לחדר שידור של רשת ב'. יושבים בפנים כל השדרנים, השכפ"צ, שתמיד לבשתי, נופל ואני פורצת בבכי. ננזפת, נפגעת מאוד ובורחת משם. אנו ממשיכות במסע, נקלעות למסיבת עיתונאים בה מכריז הרמטכ"ל על היציאה מלבנון. ברגע של סערה, אני מתפרצת חוטפת את המיקרופון ומברכת את צה"ל על האומץ לצאת אחרי 18 שנה, בלי אף הרוג ואף פצוע. אני מפצירה בהם לא להתנצל על הביזה והמהירות, או החיפזון ואומרת לראשונה את המשפט "מוטב לקפל דגל בחיפזון ולא לחזור עטוף בדגל". איני באה איתם חשבון, מדוע לא קודם. מעולם לא באתי איתם חשבון, רק עם הדרג המדיני. אנו ממשיכות לגדר הטובה. אני מתחילה לחפש בין החיילים החוזרים את איל שלי. 

אני אומרת זאת לראשנה בפומבי כאן, ביום בו אנו זוכרים את בננו ובנותינו. ידע כל עם ישראל שהשכול לא לקח מאיתנו את יכולת החשיבה וההנהגה והשאיר לנו רק את הבכיינות והנהי. ההיפך מכך. אלפי המשפחות של התנועה הקיבוצית הגדולה, הן משפחות יוצרות, כל יצירה, כל הנצחה שהן מקימות היא למען הקהילה, אמירתן עם כאבן, הוא בדרך כלל כדי שכולם יבינו מה זה כאב, אובדן וגעגועים. 

איליק שלי, איך אני יכולה בלי החיבוק האוהב שלך. בלי הנשיקות החמות. בלי הסומק כאשר מדברים על אהבה ראשונה, בלי כתמי הגריז, החספוס והסדקים בידיים, הריח שלך במדים, הריח של עלם חמודות. אתם יודעים, את הריחות, התנועות, צלילי הקול לא שוכחים. הם הגעגועים.

אתה לא חלום של אף אחד, אתה בחלומי שלא מקיץ. אתה לא מעונב בעניבת הייטקיסטים, אני נושמת את זיעתך במדים ומנשקת את ידיך מהגריז. לא מאוהב, נשאר אהבתי. לא מחובק עם עלמה, אני אחבקך תמיד. לא רץ אחרי ילדיך, יישארו התמונות עם האחיינים. רק געגועים, תמונות, תחושות של מגע, אתם ניבטים מהקיר מחייכים, ידיי מושטות וחוזרות, נאספות בגעגועים.

אין כמעט מישהו, אין משפחה בחברה הבוגרת שלנו שלא חווה את המלחמה הארוכה והאכזרית הזו, כל אחת ואחד וזיכרונותיו, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ולקחיו. כמעט כל אחת ואחד מאתנו השאיר שם משהו מעצמו. בשבילי זה בעיקר פרצופים, זה דמויות, זה ריחות של אבק שריפה מחברים מפויחים, פצועים וחללים.  אייל שמעוני, הבן של אורנה, זה משה מועלם ששלחתי אותו לבופור לפקד ולא חזר, זה אמיר חסין המג"ד הדרוזי הראשון שמיניתי לגולני, זה ארז גרשטיין מרשפים שעשה כמעט כל תפקיד ברצועת הביטחון עד למפקד היק"ל ולא חזר, זה נדב מלוא משדה אליהו שפיקד על מארב וכשהיו מחבלים הזיז את חייליו לאחור והסתער לבד ולא חזר. ועוד עשרות מטובי חבריי ופקודיי שלא הצלחתי להשיב הביתה, אלפי לוחמים ומאות מפקדים שלחמו שם ימים, חודשים ושנים. וכן, גם כמובן מחשבות ולקחים איפה שגינו ומה אפשר היה לעשות טוב יותר, את מי היה אפשר להשיב למשפחתו ולא השבנו.

אבל אתן המשפחות השכולות, שם, במלחמה הארוכה הזו, ובכל מלחמות ישראל השארתם לא רק בנים או בנות נאהבים, אחים נערצים ואבות, אתם השארתם בשדות הקרב את נפשותיכם, בעצם השארתם את עצמכם שם בשדות הקרב.

האם אפשר או נכון היה לצאת מאזור הביטחון קודם? זאת השאלה שלא מרפה היום, והתשובה היא – כן, ולא רק אפשר, כנראה שגם היה צריך. אבל אנחנו גם שואלים, והמשפחות השכולות שואלות בעוצמה רבה יותר, האם נלחמנו שם על הגנת אזרחי הגליל?, והתשובה היא בהחלט כן. העיסוק בשאלות הקשות הללו חשוב והכרחי לכולנו, למשפחות השכולות, לחברה בישראל, למפקדי הצבא ולמדינאים שכן דור שלם של לוחמים חווה את המלחמה הארוכה הזו, מאות לוחמים  חזרו על אלונקות או גרוע מכך - בארונות עטופי דגל ישראל, למאות משפחות הזמן עצר מלכת במלחמה הזו. לכן, חובה ללמוד ולהפיק לקחים וחובה גם לעסוק בריפוי הפצעים.

מאז מלחמת יום הכיפורים, ובמלחמת לבנון, נלחמנו ואנחנו נלחמים על זכות אזרחינו לחיות בביטחה ובשקט ועל איכות חיינו כמדינה וכחברה – לא על קיומנו אנו נלחמים. כשנלחמים על איכות החיים, צריך למנוע את המלחמות. המלחמות שמנענו הן המלחמות המוצלחות היחידות. צריך להמעיט ולקצר את המלחמות שנכפות עלינו אותן ולהעדיף ולחפש, לילה ובוקר, יום-יום, פתרונות מדיניים. כל מלחמה שהסתיימה משאירה לבד מהפצע הכואב ושותת הדם, גם את לקחיה ותרומתה לחוסנה של החברה והמדינה.

חלקו הראשון של יום המורשת כלל מפגש ביער הקיבוצים של השינשינים מקומונות נווה הדסה, נרדים, חוות תלמים, מגדים, זיו נעורים וכפר גלים עם ההורים של פז אליהו ומורן כהן זכרם לברכה. מפגשים אלו, התקיימו זו השנה החמישית, כחלק ממסורת מרגשת ובעלת משמעות רבה לכלל המשתתפים.   

פז אליהו ז"ל מקיבוץ עברון, היה שינשין בכפר הילדים נרדים בערד ונפל במבצע "צוק איתן" במסגרת שירותו כקצין בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים. מורן כהן ז"ל מאשדות יעקב איחוד, היה שינשין בכפר הנוער נווה הדסה ונפל במלחמת לבנון השנייה בעת ששירת כלוחם וחובש בסיירת צנחנים. הוריו של פז, אורי ורחל, נפגשו עם קומונת נרדים והוריו של מורן, שמוליק וניצה, נפגשו עם קומונת נווה הדסה. שאר הקומונות התחלקו בין שני המפגשים.

ההורים סיפרו את סיפור החיים של הבנים ופועלם לפני ובמהלך השירות הצבאי, וגם על הערכים שלאורם הלכו הבנים וחינכו את הילדים שאיתם התנדבו בשנת השירות ואת פקודיהם בצבא. עוד שמעו השינשינים מההורים על האפשרויות שלהם להשפיע על החברה בישראל בשנת השירות, ועל חשיבותם של שירות צבאי משמעותי ומעורבות חברתית בהמשך חייהם. לאחר המפגשים המשיכו השינישינים לטקס באנדרטת הקיבוצים ומתנדבי שנת השירות, מקומונת 'זיו נעורים' אף לקחו חלק פעיל בתכנית הטקס.

לירז ברנד, מנהל מחלקת שנת השירות בתנועה הקיבוצית: "אני שמח שקיימנו גם השנה, בפעם החמישית, את המסורת החשובה והמרגשת של יום המורשת לשינשינים על אף המגבלות הנגזרות מהתקופה. במפגשים הורגשה התחושה שהשינשינים מבינים את חשיבות היום ומעריכים את הזכות לקחת בו חלק משמעותי. אני מודה למשפחות אליהו וכהן שהגיעו במיוחד כדי לשוחח עם השינשינים, עבורנו זוהי זכות. כולי תקווה שבשנה הבאה נוכל לחזור למתכונת רחבה ואף להגדיל את מספר הקומונות שיוכלו לקחת חלק במפעל תנועתי-חינוכי זה."

בחודשים האחרונים נמצאת מדינת ישראל בתקופה מורכבת בעקבות מגפת הקורונה. הנהלים וההנחיות המתעדכנים מעת לעת טומנים בחובם אתגרים לביצוע הפעילויות החינוכיות בדרך המוכרת לנו.

 אגף החינוך  ביצע הערכות לקיום המפעל המסורתי, תוך למידת הנהלים וההנחיות המתעדכנות של צווי בריאות העם, תקנות שעת החירום והנחיות משרד החינוך, בכל הנוגע לפעילות חוץ של חינוך בלתי פורמלי – כדי לבחון האם ניתן לקיים את פעילות הרפסודיה תוך שמירה על תקנות אלו ועל בריאות המשתתפים.

 הימים האחרונים מסמנים לכולנו את הרחבת ההדבקה בווירוס הקורונה והחמרת ההנחיות, ועל כן הנהלת התנועה הקיבוצית ואגף החינוך קיימו דיון הבוחן את היתכנות המפעל החינוכי לאור אי הודאות.

בלב כבד ומתוך דאגה לבריאות המשתתפים, התקבלה  החלטה שלא לקיים את הרפסודיה השנה.

 אגף חינוך יפעל ליצירת הצעות לפעילות חווייתית שיחזקו את גאוות היחידה והחוויה של הזכות להשתייך לחברת הנעורים של הקיבוץ, בהלימה להנחיות משרד הבריאות.

 כולנו תקווה שבקרוב נוכל לחזור ולקיים את המפעלים החינוכיים באופן בטוח ובריא לכולנו!

רו"ח דגן לוין, ראש אגף הכלכלה בתנועה הקיבוצית: "החדשות הטובות הן שככלל, הקיבוץ כמעסיק, לא הוחרג מהחוק, והוא זכאי למענק עבור החזרת עובדיו השכירים (שאינם חברי הקיבוץ) שהוצאו לחל"ת, כמו כל מעסיק אחר. עם זאת, למרבה הצער, גם הפעם האוצר, בעזות מצח, טרח להשחיל להצעת החוק סעיפים שכל ייעודם הוא קיפוח חברי קיבוצים וחברי אגודות שיתופיות בכלל. בנוסח המקורי הוחרגו חברי אגודה שיתופית מרשימת העובדים שהחזרתם לעבודה תזכה את מעסיקם במענק. המשמעות היא קיפוח כפול – הן של הקיבוץ שלא יקבל מענק עבור החזרת עובדי הפנים שהעסקתם הופסקה עקב המשבר, והן של עובדי החוץ, שמעבידם לא יקבל מענק בגין החזרתם לעבודה, וכך הוא יקבל תמריץ שלילי להחזרתם לעבודה – ועלול  להעדיף על פניהם החזרת עובדים אחרים.

לוין מדגיש: "אנחנו, כמובן, נזעקנו לתקן את העוולה, ובסיוע של גורמים אחרים ובראשם משרד רשם האגודות השיתופיות בוטלה אפליית עובדי החוץ, באמצעות  צמצום הסעיף המחריג את כלל חברי האגודות השיתופיות להחרגת חברי אגודה שיתופית - עבור עבודתם באותה אגודה "בלבד". ביטול אפליית עובדי החוץ מנע נזק כלכלי ומוסרי בלתי סביר, וטוב היה לו מראש כלל לא היה נולד".

 אפליית עובדי הפנים לא הוסדרה, ואנו ובתנועה הקיבוצית ממשיכים להיאבק על זכותו של הקיבוץ לקבל את המענק גם עבור החזרתם לעבודה של חברי הקיבוץ;  מטרת החוק היא עידוד התעסוקה ואחת היא אם המעסיק הוא הקיבוץ או מעסיק אחר. לא נסכים לקבל אפליה כה בוטה לפיה שני עובדים זהים העוסקים במלאכה זהה, האחד עובד אצל מעסיק חיצוני והשני עובד בקיבוצו – המעביד החיצוני יקבל מענק עבור החזרת הראשון לעבודה, ואילו הקיבוץ לא יקבל מענק עבור החזרת העובד השני לעבודה. במקביל, נמשך המאבק להסדרת זכאותם של חברי הקיבוצים לקבלת המענק לעצמאיים – פעימה ראשונה ושניה.

הכתבת הדס מגן מהעיתון 'גלובס', פרסמה ביום שני כתבה במוסף הנדל"ן של העיתון (ואף הובלטה בשער המוסף, כפי שניתן לראות בתמונה) על הביקוש וההתעניינות הגוברת במעבר לקיבוצים בעקבות משבר הקורונה: "אחרי שהציבור בישראל גילה שאפשר לעבוד מהבית, ושמשפחה עלולה להיתקע לשבועות בין ארבעה קירות, ביישובים הקהילתיים בצפון ובדרום מדווחים על עלייה בפניות אליהם". לקריאת הכתבה אונליין - לחצו כאן

כאמור, ערב חג השבועות, התנועה הקיבוצית פתחה בקמפיין לעידוד מעבר משפחות צעירות לקיבוצים בכל רחבי הארץ. במסגרת הקמפיין הוקם אזור ייעודי באתר האינטרנט של התנועה ובו מפה של הקיבוצים הקולטים בכל רחבי הארץ. בתנועה מאמינים כי הקמפיין יסייע לחבר בין קיבוצים קולטים למשפחות צעירות המבקשות לבחור בדרך החיים הקיבוצית וההתעניינות הגוברת של זוגות צעירים רבים מאוד במעבר לקיבוץ בעידן שלאחר משבר הקורונה. מדובר במהלך משותף לתנועה הקיבוצית, הקיבוץ הדתי והזרם השיתופי בתנועות. 

לעמוד "קיבוצים קולטים" לחצו >> www.kibbutz.org.il/kk

לאחרונה, השתתפתי בישיבה במסגרת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בה עסקו בנושא אלימות במשפחה בימי הקורונה.

אלימות במשפחה היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, מילולית, התעללות נפשית תקיפה מינית או אלימות כלכלית של גברים כלפי נשים וילדים. בתקופת המגבלות של הקורונה, מוצאות עצמן משפחות בישראל כלואות זמן רב בדירות המגורים שלהן ותנאים אלו יוצרים ככל הנראה רקע מוגבר לתופעות אלו.

למרבה הצער, אחת התופעות החמורות הנובעות מאלימות במשפחה, הנה רצח נשים, ובאחרונה נחשפנו למספר רב של מקרי רצח קשים, החוצים סוגי אוכלוסיות וללא קשר למצב סוציו-אקונמי או מאפייני אוכלוסיה יחודיים.

בעקבות מעשי הרצח האחרונים, התכנסו אלפי מפגינים בתל אביב כדי לדרוש מהממשלה ומהכנסת להעביר את התקציב שכבר הוקצה למאבק באלימות נגד נשים ולעצור את הרצח הבא. 

המפגינים כללו נשים וגברים, מצפון ומדרום, מערים, מקיבוצים ומושבים, ממרכזי קליטה ומכפרים ערביים, וחברי תנועות נוער, כולם כאחד באו למחות ולהצטרף למאבק באלימות נגד נשים. מתחילת השנה נרצחו בישראל 11 נשים ותינוקת בידי בני זוגן או קרובי משפחתן, מאז החל משבר הקורונה נרצחו 8 נשים, קורבנות מגיפת הקורונה כפי שכינו אותם על הבמה.

החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1583 "תנאים להקצאת קרקע חקלאית שלא בדרך של נחלה" מיום 24.12.2018 (ולאחר מכן פרק 8.15 לקודקס) קבעה הוראות המכרסמות בסמכויותיו של שר החקלאות מקדמת דנא לקבוע תקן משבצת (מס' נחלות ו/או גודל) של ישובים חקלאיים מתוכננים, למעט ישובים חקלאיים באזורי קו עימות בפיתחת ניצנה ובמועצות האזוריות אשכול, הערבה התיכונה וחבל אילות בהם נשמרות סמכויותיו.

סעיף 8.15.20 (ד) לקובץ קובע כי:

"המלצות להגדלת תקן משבצת שניתנו לפני 13.1.2019 יועברו לרשות בחינת כל המלצה לגופה. המלצות שיאושרו יהיה ניתן לממש גם במסגרת הסכם לעיבוד יעיל" (הדגשה שלי – ב.מ.)

בתאריך 28.05.2020 פורסמה באתר רשות מקרקעי ישראל (להלן 'רמ"י') החלטת הנהלת רמ"י מס' 4821 מיום 20.05.2020 אשר דנה באפשרות להגדלת תקן משבצת נחלות של ישובים חקלאיים במסגרת חוזה המשבצת או לחילופין במסגרת הסכם לעיבוד יעיל, זאת בהתאם לסעיף 8.15.20 (ד) לפרק משנה 8.15 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל ("הקודקס") "הקצאת קרקע למטרות חקלאיות שונות, שלא בדרך של נחלה"

למרות האמור לעיל החליטה הנהלת רמ"י בהחלטה (4821) לא לאשר אף לא אחת מההחלטות שר החקלאות שניתנו לפני 13.1.2019 כך ש-23 ישובים מהגליל ומהנגב קיבלו אך ורק הסכם לעיבוד יעיל.