כבר קוראת וכותבת עברית... / מעוז חביב, צרעה

 

- אמא, אף פעם לא סיפרת לי איך את ואבא נפגשתם. אני יודע שאת היית מהקיבוץ ואבא מהעיירה שמולנו, אז איפה נפגשתם? כאן או שם?

- לא תאמין, בן - ענתה ורדה, האם הצעירה שבשנות השלושים שלה לפתע נראתה מהורהרת. מהרהרת כאילו וילון הוסט מנגד עיניה ונגלה לה עולם של פעם שנשא אותה הרחק מחדרם שבקיבוץ. - לא נפגשנו, בן, לא כאן בקיבוץ וגם לא בעיירה השכנה. נפגשנו הרחק הרחק מכאן, בדרום הנגב, במחנה האימונים של השריון שבו שירתי כחיילת, כמדריכת שריונרים ואבא היה שם מ'מ טנקים בשריון.

- מה זה מהמה?

- מ'מ הוא מפקד מחלקה, עודדי. הוא המפקד של קבוצה של חיילים.

- אז מה? אז נפגשתם בצבא כששניכם הייתם חיילים? - זקף עודד הקטן, תלמיד כיתה ב' את ראשו בהפתעה - שניכם הייתם חיילים ביחד באותו מקום?

- כן, עודדי - ענתה האם והחליקה בידה על ראשו של בנה הקטן - שנינו היינו שם חיילים וכנראה מעולם לפני כן לא נפגשנו אפילו שהיינו שכנים... ואולי נכון יותר לומר, שנינו לא נפגשנו ממש, אבל את סבתא יונה, אמו של אבא, אותה דווקא פגשתי ועוד איך, שנים לפני שהכרתי את אבא.

- כמה שאת מצחיקה - חשף עודד את שיניו בצחוק רם - איך אפשר לפגוש סבתא לפני שפוגשים אבא? מה, היית קודם חברה שלה?

- לא בדיוק, אבל כן - פלטה ורדה מהורהרת - זה באמת לא קורה בדרך כלל. קודם מכירים את בן הזוג ואחר כך את ההורים משני הצדדים, והם נעשים אחר כך, אחרי שנולדים הילדים לסבים ולסבתות. אבל אצלנו זה היה להיפך...

- לא מבין איך! את ממש מבלבלת! - קבע עודד.

- טוב. אספר לך - אמרה האם כמו ממתיקה סוד ובנה הקטן תלה בה את עיניו וזקף קשוב עד תום את אזניו. - הייתי אז תלמידה כמוך בבית הספר הקטן שלנו בקיבוץ.

- בכלל לא קטן! הוא ענק! - התמרמר עודד ויצא להגנת בית הספר האזורי שבפאתי הקיבוץ.

- כן, כן. אתה צודק - הרגיעה אותו האם - אתה אכן לומד בבית ספר גדול, גדול מאוד שמעולם לא האמנו שיצמח כאן לידנו, ובו לומדים ילדים רבים מכל המושבים והקיבוצים שבאזור. לכן הוא נקרא - בית ספר אזורי. אבל לפני שנים, כאשר אני הייתי בגילך ואף יותר גדולה, היה לנו כאן, בתוך הקיבוץ, בית ספר משלנו, ממש כמו שיש לנו היום גנים ופעוטונים משלנו. היו לנו בו כיתות קטנות, קטנות מאוד של עשרה ושנים עשר תלמידים...

- את באמת מצחיקה היום - חזר עודד וצחק - כיתה של עשרה? זו בכלל לא כיתה!

- כן, אבל ככה זה היה כאשר אנחנו למדנו כאן בבית הספר שלנו בקיבוץ, ובסך הכל זה היה די כייפי...- מלמלה ורדה כמו נזכרת בימים הרחוקים ההם.

- אבל מה כל זה קשור לאיך שפגשת את אבא! - התמרמר עודד שחש שאמו מובילה אותו למחוזות אחרים.

- אוהה. קשור גם קשור! כאשר למדתי בכיתה ו' ואז, בגלל שהכיתות היו כל כך קטנות למדנו בכיתה מצורפת משני שנתונים. ככה היינו בעצם כיתה ו'-ז' שלמדו בה אחד עשר ילדים בגיל כיתה ו' ועוד ארבעה – בני כיתה ז', ויחד היינו בכיתה חמישה עשר ילדים.

- ולמדתם יחד את אותו הדבר?

- חלק - כן וחלק - לא. זו הייתה בעיקר עבודה קשה יותר למורים... - נזכרה ורדה.

- אז מה קרה בכיתה המצחיקה הזאת שלכם - ו'-ז'?

- מה שקרה הוא - המשיכה האם - שיום אחד המחנך שלנו הביא לכיתה איש מבוגר, מבוגר מאוד אבל ממש שופע אנרגיה...

- מה זה - שופה אנרגיה? - שאל עודד. - איזה מן מילים את בוחרת.

- בסדר, בסדר. אתה צודק. הוא היה מלא התלהבות. מלא מרץ. הוא היה באמת מאוד נמרץ והוא הקים בארץ מן ארגון כזה, קבוצות כאלה שהלכו ללמד ביחד עברית. ללמד קרוא וכתוב לאנשים מבוגרים שלא למדו עברית לפני שעלו ארצה.

- מה, אנשים מבוגרים לא ידעו לקרוא ולכתוב? איך זה יכול להיות? מה, הם לא למדו בבית ספר?

- לפעמים הם ממש לא למדו בבית ספר, בעיקר הנשים, ולפעמים הם למדו אבל בשפה אחרת. תבין, בן. כל האנשים האלה עלו לארץ מהגולה ושם זה היה אחרת. ואז, גם בעיירה בעצם כל התושבים היו עולים חדשים שעלו אז לארץ בעיקר מצפון אפריקה, כמו סבא חיים וסבתא יונה שעלו ממרוקו, וכשסבתא הייתה ילדה במרוקו, היא לא ממש למדה בבית ספר ובטח שלא למדה עברית.

- אבל מה הקשר בין סבתא לבין כל מה שאת מספרת לי על בית הספר בקיבוץ? אני בכלל שאלתי דבר אחד ואת מספרת לי מיליון סיפורים...

- הקשר הוא שאותו אדם, יעקב מימון, שבא אלינו לכיתה הסביר לנו, לילדי כיתה ו'-ז' כמה זה חשוב שנצא ללמד עברית לנשים מבוגרות, לאימהות בעיירה שלידנו שלא יודעות קרוא וכתוב.

- מה? אתם, הילדים הלכתם ללמד אימהות לקרוא ולכתוב בעברית?

- לא תאמין, אבל זה בדיוק מה שעשינו כל אותה שנה. כל שבוע, בימי שלישי אחר הצהריים היה מגיע מיניבוס לקיבוץ, וכולנו עלינו עליו ונסענו לעיירה. התחלקנו לבתים שונים, וכל אחת ואחד מאתנו לימד קרוא וכתוב לאישה מבוגרת בביתה.

- ואת רוצה להגיד לי שאת לימדת אז את סבתא?

- ממש ממש כך, בן. אני הייתי זאת שלימדה את סבתא. טוב, זה היה כמובן לפני שידעתי שהיא תהיה יום אחד הסבתא שלך... שנה שלימה לימדתי אותה שבוע אחרי שבוע, והיא באמת למדה!

- ומה קרה אחר כך? ממתי היא נהיתה סבתא?

- אחר כך? אחר כך לא קרה בעצם כלום... אחר כך סיימתי את בית הספר היסודי ועברתי ללמוד בתיכון, שאכן כבר היה אזורי ליד קיבוץ גבעת ברנר, ואז התגייסתי לצבא.

- כל כך מהר? – התפלא עודד.

- טוב, זה מהר בסיפור, אבל באמת זה לקח די הרבה זמן.

- ומה קרה עם סבתא כשהגעת לצבא?

- גם אז היא עוד לא הייתה סבתא ולא ידעה כמו שאני לא ידעתי שתהיה. אבל עכשיו בוא וניזכר מה שאלת אותי בהתחלה...

- את באמת מבלבלת ומבולבלת. אני שאלתי על אבא ואת מספרת לי סיפורי סבתא לילדים – על סבתא...

- אז עכשיו נגמרו הבלבולים – קבעה ורדה. – עכשיו, התגייסתי ובחרתי להיות מדריכת חיילים בשריון.

- מה זה שריון? - שאל עודד.

- עכשיו אתה מבלבל.. לא, לא. צחקתי. השריון זה חיל הטנקים. לימדתי אותם על הטנקים.

- מה, את? אבל טנקים זה בשביל חיילים, לא חיילות!

- כן. אבל אני ועוד כמה חיילות כמוני לימדנו את החיילים איך לנהוג ולהתנהג בטנקים.

- אז את ממש גיבורה - התלהב עודד – וחוץ מזה את תמיד מלמדת לימודים מוזרים כאלה שילדות וחילות לא מלמדות...

- אולי - צחקה האם - אבל זה מה שבחרתי לעשות ושם פגשתי את אבא שעוד לא היה כמובן אבא אלא מ'מ בשריון כמו שסיפרתי לך.

- ואת סיפרת לו שאת מהקיבוץ והוא סיפר לך שהוא מהעיירה.

- כן. סיפרנו. בדיוק כך.

- אז בגלל זה התחתנתם?

- בגלל זה? אולי - קצת. אבל בעיקר מפני שנעשינו חברים ואהבנו זה את זה.

- והיום אתם כבר לא?

- אוך, כמה שאתה מצחיק. בוודאי שאנחנו אוהבים גם היום, גם אחד את השני וכמובן גם אותך ואת גיה אחותך הקטנה.

- ומה כל זה קשור לסיפור שלך על סבתא?

- אהה. כאשר אבא סיפר לי מהיכן הוא, וצחקנו על זה שאנחנו היינו שכנים כל החיים ולא נפגשנו, סיפרתי לו על השנה הזאת שיצאנו ללמד עברית בעיירה לנשים מבוגרות.

- וסיפרת לו על סבתא?

- אני חושבת שאז הוא שאל אותי אם אני זוכרת מה היה שמה של האישה המבוגרת שלימדתי.

- ואמרת לו?

- בוודאי. סיפרתי לו ששמה היה יונה.

- ואז?

- ואז הוא נראה לפתע מאוד מהורהר ואמר - גם לאמא שלי קוראים יונה, את יודעת?

- ואוו! גם לסבתא קוראים יונה! מה, לכל העולות החדשות בעיירה קראו יונה? - התפלא עודד.

- אוך. כמה שאתה מצחיק. ככה הסתבר לנו שאני לימדתי את האמא של החבר שלי, כלומר – של אבא, עברית.

- אה. היונה הזאת הייתה האמא של אבא?

- הייתה והווה. גם היום, מלבד זה שהיא סבתא שלך היא האמא של אבא.

- מה, והוא ידע שאת לימדת אותה עברית?

- כן ולא. אז הוא סיפר לי שכאשר היה ילד מאוד התבייש שילדות קטנות מהקיבוץ באות ללמד את אמא שלו ולכן תמיד הסתלק מהבית לפני שהגעתי ללמד...

- אז, אז באמת לא נפגשתם.

- נכון. אז לא נפגשנו.

- ורק אחרי זה, בצבא?

- כן. רק אחרי שנים בצבא.

- וסבתא, סבתא יודעת מכל זה?

- נו, מה אתה חושב, ילד? כאשר הגענו בפעם הראשונה להכיר את ההורים, כלומר, אבא הגיע לקיבוץ כדי להכיר את סבתא ניצה וסבא דב ואני הגעתי לעיירה להכיר את סבתא יונה וסבא...

- אבל את אומרת שאת כבר הכרת אותה!

- כן ולא...

- אוף. כל הזמן את אומרת כן ולא, אבל זה באמת כן וכן!

- כן... אבא הציג אותי בפני סבתא, כלומר אמא שלו ושאל אותה – אולי את מכירה במקרה את החברה שלי? ואז, אז סבתא הביטה והביטה והביטה ולבסוף אמרה לאט לאט: "אמרת שהיא מהקיבוץ?".

- כן, זה מה שאמרתי - אמר לה אבא.

- וקוראים לה - ורדה?

- כן, אמרתי - אמר אבא.

- ואת לא לימדת פעם במקרה עברית? - שאלה אותי סבתא.

- אז מה אמרת? - התפרץ עודד.

- כן. אמרתי שלימדתי.

- ולא לימדת במקרה אחת בשם יונה? - שאלה סבתא.

- כן. לימדתי את יונה.

- אז תדעי שהיא כבר יודעת לקרוא ולכתוב בעברית לא רע. - אמרה סבתא.

- ומה היה אז? היא שמחה? היא הכירה אותך? את הכרת אותה?

- עודדי שלי. כל מה שקרה אחר כך זה סיפור לפעם אחרת. את הסיפור של היום שמעת, ואתה יודע איך הכרתי את אבא ואיך הכרתי את סבתא ואיך בחיים מתרחשים כל מני דברים שעליהם אפשר לקרוא רק בסיפורים...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/