חתולים בקיבוץ / מעוז חביב, צרעה

מיצי היא חתולת הבית שלנו. מה לומר עליה? פרימדונה. היא זו הבוחרת לה, במרחבי הדירה הקיבוצית שלנו, את מקומות מנוחתה ושנתה. 

כל אימת שאנחנו מסובים לשלחן האוכל, היא מצטרפת אלינו ומצפה כמובן מאליו לקבלת חלקה, זה המגיע לה כמובן, בארוחה המשותפת. זה, קשור יותר להיבט החברתי, מבחינתה, שכן מעבר לכך, היא זוכה כמובן למנות המזון המעולה שהיא מקבלת היישר מקופסאות הבשר המשומר של "לקט" (למד - בפתח), מזון שחתול שאיננו במעמדה - לא יזכה לראות.

מיצי חולקת אתנו את חייה כבר שלוש עשרה שנים תמימות וחשה ללא כל ספק שהוותק הקיבוצי בו זכתה מגיע לה בזכות ולא בחסד. כלומר, הוותק האמור לזכות אותה בזכויות היתר שלה שאין עליהן עוררין. האמת ניתנת להיאמר שלא את הכול היא זוכרת או בכלל מסוגלת לזכור. כך איננה זוכרת כלל שזמן לא רב לאחר צאתה לאוויר העולם מאם עלומה וחסרת כל זכויות בקיבוץ, היא הותקפה באכזריות סמוך לביתנו על ידי רב חתולי השכונה, זכר אלפא שכל חתולי האזור נאלצו להתייחס אליו ביראת כבוד, מושג מכובס למדי בעולם החתולים שבו חלקה של היראה עולה עשרות מונים על זה של הכבוד. ובכן, אותו זכר אכזר החליט מטעמו שלו שאין לגורת החתולים הזו מה לחפש בעולמנו ועמד לחסלה בנעיצת ציפורניו ושיניו גם יחד, ורק אנו, דיירי הבית, חשנו לעזרתה והצלנוה מציפורניו ממש ברגע האחרון. כאמור, את כל התלאות הללו היא כלל איננה זוכרת, וזיכרונותיה אינם מתחילים אלא מאותו שלב בו החלימה מפציעותיה וזכתה לקבל במשכננו חברות קיבוצית מלאה על כל הזכויות ומיעוט החובות המשווע.

לא הייתי בא לספר לכם כאן על מיצי שלנו, שמלבד תקרית ילדותה הקשה, סיפור חייה איננו שונה מסיפורם של חתולי בית אחרים בקיבוץ, אלמלא לא הייתה בפועל הדיירת היחידה במשכננו. כלומר, עלי לדייק ולציין שאמנם היא כן, כלומר, היא היחידה בעלת זכויות החברות המלאות בביתנו, אבל ככל הנראה למגינת לבה, היא איננה היחידה החולקת את חצר הבית הקיבוצי שלנו. כל כך - למה? שכן, במרפסת ביתנו איוותה לה למשכן חתולה רבת נוכחות, יפת מראה וממוצקת גוף, צעירה בשנים רבות ממיצי שלנו, גדולה וחזקה וללא כל ספק מלאת הערכה עצמית, ולמרות שהצטרפה לחצר הבית שלנו בקיבוץ רק בשנה האחרונה, היא ממש איננה מסוגלת להבין מדוע זוכה מיצי שלנו בכל הפריבילגיות של החברות המלאה והיא - לא. היא איננה מבינה זאת בין היתר, כי ברור לנו ללא כל צל של ספק, מהתנהגותה והתנהלותה, שלמרות שהגיעה אלינו מהיכן שהוא ללא כל תעודה מזהה, היא מעולם לא הייתה חתולת רחוב אלא חתולה ביתית מפונקת ומדושנת עונג. על פי מנהגיה, ללא ספק, חתולה עירונית. על פי התנהגותה ונוכחותה, לפחות מבחינת הרגשתה, הרי השתייכה למעמדות החתוליים העליונים. ואכן, אנחנו אמנם מכבדים אותה, למרות עברה העירוני הברור, בהכנסת אורחים (במרפסת) ובמנת מזון חתולי גדושה בכל יום ויום. אבל היא, ברוב חוצפתה, איננה מוכנה להסתפק בזה. וכי למה מיצי בבית והיא רק במרפסת? ועד להיכן מגיעה חוצפתה, תשאלו - עד לכך שלמדה לפתוח את דלת הפלדלת הכבדה שלנו, ואז היא נכנסת, טופפת על בהונות רגליה בהכרת ערך עצמה, וכמו שואלת אותנו בטרוניה חתולית - מה כבר מגיע לה, למיצי שלכם שלא מגיע לי? רק מכיוון שהתגלגלתי לביתכם הקיבוצי מן העיר? כל כך קשה לכם לקלוט לחברתכם עירונית לשעבר? רק לבני המקום שלכם מגיעות זכויות המגורים המלאות ולאחרים לא? וכי אינכם רואים על פי מוצאי, הופעתי וכישורי, שמגיע לי הרבה יותר? בואו נאמר - לפחות כמו למיצי שלכם? ואילו מיצי שלנו, חברתנו הקיבוצית המלאה, נועצת בה מבט, איננה יודעת בדיוק כיצד להגיב ורק מצפה מאתנו, ההנהלה המקומית, לסלק את הפולשת אחר כבוד מתחומה, שהרי לה - לא מגיע.

הייתי אולי יכול לסיים בזה, אלא שנראה שעקב חלוקת המזון היומית במרפסת הבית, הולכים העניינים ומסתבכים יותר ויותר. שכן, בנוסף לגברת העירונית שהצטרפה אלינו כך לפתע פתאום, וודאי הושארה על ידי בעליה בסמוך לביתנו כמו כלבים וחתולים לא מעטים אחרים המושארים כך בקיבוץ, הצטרף לחבורת ה"חיצונים" שלנו בן משק ממש. אחד משלושה גורים לשעבר (היום הוא בעצמו כבר חתול בוגר בעל הופעה ומעמד) שהגיחו לאוויר העולם היכן שהוא תחת הבית של שכננו וגדלו והתבגרו מן העבר השני של ביתנו. הזכר הנ"ל שאת כל חייו כולם חי במסגרת הקיבוצית השכנה לנו, גילה את "חדר האוכל" היומי במרפסתנו והחליט שלפני כולם מגיע לו. הרי הוא ממש ממש בן משק! נולד וגדל כאן, לידנו ממש. מעולם לא נטש. לא לעיירה השכנה, וודאי לא לתל אביב. (שהרי מהיכן יכולה הייתה הגברת הכבודה להגיע אלינו אם לא משם?). מבחינתו, היא בכלל איננה יותר מאורחת פורחת, גם אם הגיעה למרפסת לפניו, חתולה מלאת חוצפה החושבת משום מה ש"מגיע לה". על כן, מבחינתו, למרות יופייה וגופה החטוב הוא החליט שאיננה אלא מטרד, והוא מקפיד להפגין את רגשות הבוז והשנאה שלו כלפיה ברטינות ויללות מאיימות, בחשיפת ציפורניים ושיניים כמכריז - "את עירונית מטורללת, תיקחי את עצמך ברגליים ותסתלקי מכאן לפני שאעשה ממך קציצות!". (לא שהוא יכול, כי הגברת גדולה וחזקה ממנו, אבל מה רע בלאיים?). מזלנו שאנחנו מחלקים להם את מזונם, לכל אחד בנפרד בפינה אחרת של השטח וכך דואגים למעט שלום בית לפחות בזמן הארוחה.

מיצי שלנו איננה שבעת רצון כמובן, מכל החגיגה הזאת. מבחינתה, היא זכתה בזכויותיה הקיבוציות בזכות, ואילו מעמדו של בן משק חסר זכויות או בוודאי של אורחת פורחת מבחוץ, לא אמורים להעניק להם את מה שאנחנו מפנקים אותם בו. היא הייתה רוצה לראות אותם מסולקים מביתנו באופן מלא, מחלט וסופי שהרי היא איננה חשה שיש בכלל מקום לחלוק את זכויותיה עם אחרים.

ואם חשבתם שבכך הסתיים העניין אינכם אלא טועים. כי לחגיגה מצטרפת בצנעה רבה חתולה נוספת. חתולונת. קטנה, למרות בגרותה, שחוחת קומה ונחבאת אל הכלים, שדווקא בה חושקים ולה מתאווים חתולינו הזכרים כל אימת שנופל עליה הייחום. בעצם, לו בא אדם מן החוץ, היה חש שדווקא היא נראית כחברה האולטימטיבית בקהילת החתולים, אבל זו, ברוב ענוותה, חולשתה ונמיכות קומתה איננה חשה כך, ורק מודה בהכנעה רבה על כול קמצוץ אוכל לו היא זוכה בחדר האוכל המרפסתי המשותף שלנו.

ואני, צופה ומתבונן לי בחבורת החתולים הזו, הצמודה לביתנו וחושב לעצמי: הרי לכל הבא מן החוץ נראים כול חתולינו ממש אותו הדבר, כמו שלנו נראו בילדותנו כל הסינים או היפנים שבעולם. אלא שלא כך הוא. הללו, חולקים עמנו את משכננו הקיבוצי, וחשים, כך נראה, היטב היטב לאיזה מעמד בקבוצה הלא כל כך משותפת זוכה כל אחד מהם - למי מעמד החבר המלא על זכויות היתר שזה מעניק לו, מי חש שמגיע לו מעמד מוערך יותר, אך נותר כאורח מן העיר למרות כול תסכוליו, מי נלחם על זכויותיו כבן בית במקום ומשום מה לא זוכה לקבלם ומי משתרך לו מן הצד וחש שמה לעשות - ככה זה.

ואני מוסיף ותוהה לעצמי - האם ככה זה גם בין הכלבים או שמא שם זה פשוט יותר?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/