חצי מנה נוספת / אבישי גרוסמן, עין שמר

גם בגיל שמונים זכר שמשי גולדברג את ארוחות הצהריים בימים הרחוקים ההם. 

לקול צלצול הפעמון שהיה תלוי מתחת לעץ הפלפל שנשק לחדר האוכל היו מתאספים החברים, תופסים את מקומם על הספסל הצמוד לאחד השולחנות ומצפים למגש עליו יוגשו מנות הבשר. ארבעה חברים מכול צד של השולחן, שמונה בסך הכול ושמונה וחצי מנות, אחת לכול סועד וחצי נוסף כמחווה של רצון טוב מצד עובדי חדר האוכל. תמיד השתוקק שמשי לזכות בחצי המנה הנוספת. הוא היה גדל גוף, עבד עבודה פיזית קשה ואהב במיוחד את נתחי הבשר הצלוי שהוכנו במטבח של הקיבוץ שלנו.

הוא רצה אבל מעולם לא זכה. הבושה שמילאה אותו במחשבה שהוא ישלח וייטול לעצמו את חתיכת הבשר הנוספת בעוד חבריו לשולחן מתבוננים בו ואולי גם מקנאים, עצרה את ידו בעוד הוא רואה את אחד משותפיו לשולחן מוריק את החתיכה שנשארה אל צלחתו, מערבב אותה עם שיירי תפוחי האדמה שנותרו בצלחתו ואוכל אותה תוך שהוא מוציא קולות של הנאה. לעיתים קרובות התמלא שמשי בקנאה ובכעס על זה שהעיז, אבל במקום לתת לרגשות אלה ביטוי מילולי, חייך חיוך של ידידות לעברו של הזוכה בחצי המנה הנוספת והסתפק בעוד פרוסת לחם שחור שהייתה מונחת בתוך הסלסלה במרכז השולחן.

חלפו שנים. שמשי ואשתו רבקה זכו לשיכון וותיקים, נהגו להכין לעצמם את ארוחת הצהריים בביתם, כדי לחסוך בהוצאות הכרוכות באכילה בחדר האוכל הקיבוצי. בימי שבת נהגו להזמין את כול משפחתם לארוחת צהריים משותפת בביתם. גם הבנים וגם הנכדים הסבו סביב השולחן המשפחתי עליו הוגשו מנות רבות וביניהן גם חתיכות בשר העשויות בסגנון של פעם, כלומר דומות לאלה שהיו מוגשות על השולחן בימים ההם, בתקופה בה היה שמשי חוזר מהשדה רעב, אוכל בראוותנות את האוכל שהוגש לו ולחבריו ונמנע בקפדנות מליטול לעצמו את חתיכת הבשר הנוספת שהוגשה לסועדים כתוספת.

בסיום הארוחה היה נוהג שמשי לתפוס מנוחה בסלון הבית בעוד נכדיו נהגו להתמודד ביניהם במשחק השחמט האהוב עליהם. לאחר שעה קלה התנמנם הסבא והחל להשמיע נחרות קלות העולות ויורדות לסירוגין. הנכדים יואב בן השבע עשרה ועוזי שבימים אלה חגג את יום הולדתו השמונה עשרה, המשיכו במשחקם כאשר הם מחליפים ביניהם מילים בודדות.

שמת לב, אמר יואב, שסבא תמיד לוקח לעצמו מנת בשר גדולה במיוחד ומרוקן את המגש אפילו משיירי הרוטב. שמתי לב, השיב לו עוזי. וכאשר הוא עושה זאת אני נוהג לעצום את עיני כדי שלא אתמלא בושה. פרץ של שיעול שבא מכיוונו של שמשי הפסיק את השיחה בין השניים שהמשיכו לשחק בדממה עוד דקות אחדות.

בשעות הערב המאוחרות התיישבו שמשי ואשתו רבקה כהרגלם ללגום את כוס התה האחרונה לפני שנת הלילה.

שמעת את מה שאמר נכדנו הנחמד יואב? שאל שמשי כבדרך אגב תוך שהוא מעיף מבט אגבי באשתו. לא, לא שמעתי, השיבה רבקה והפנתה את מבטה לעבר המטבחון בו העלה עדים הקומקום החדש אותו רכשו רק לפני ימים אחדים.

יואב ציין, המשיך שמשי את דבריו, שאני נוהג במהלך הארוחה המשפחתית לקחת לעצמי את חתיכות הבשר הגדולות ביותר ולעיתים קרובות לא מותיר ליתר האוכלים מספיק בשר. רבקה הסמיקה, התעטפה בשתיקה והשפילה את עיניה. שמשי שתק שתיקה ארוכה. ניסה להדחיק ולהכחיש, נזכר בבהירות גדולה בימים הרחוקים ההם, והתבייש.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/