המלצה לסופ"ש: תערוכה חדשה בגלריה לאומנות בגבעת חביבה

הכל סוער בחוץ, אבל בגבעת חביבה המוריקה נשמרים איזשהם שקט אופטימיות השמורים למרכז חינוכי ותרבותי, שמחזיק ערכים ואידיאלים נשגבים. המרכז המשותף לאמנות אוצר בכל שנה תערוכה קיבוצית. השנה מוצגת התערוכה "דרך ארץ" שנוגעת בכאב ה-7 באוקטובר והמלחמה.

התערוכה כוללת 4 נקודות מבט מתחלפות, כל אחת מוצגת בגלריה של גבעת חביבה במשך שבועיים וחצי. נקודת המבט הראשונה עסקה ב"להתחיל מבראשית", על רעיון הקיבוץ בראשוניותו. נקודת המבט הנוכחית, המוצגת בתערוכה, עוסקת ב"תקופת ההמתנה" – המתנה לחטופים שיחזרו, המתנה למלחמה שתסתיים כבר, המתנה לקיבוצים שישוקמו ולחברה שתשוב לשפיות.

נקודת המבט השלישית שתעלה בגלריה ביום חמישי תעסוק ב"הסחות דעת", תערוכה שמגיעה מגלריית כברי, גלריה שיתופית יהודית ערבית. נקודת המבט הרביעית "קיבוץ הוא לפעמים בית, לפעמים כתובת", היא מבט דרומה עם האומנים דבל'ה הלר ואביב אצילי שנרצח ב-7 באוקטובר. 

"שיתפתי אותה שאני יתום, זו הפעם הראשונה שצחקה"

ארז חרודי (63) מתל אביב, הוא צלם, בן שכול ובן משק לשעבר מקיבוץ עין שמר. חרודי, שמציג את יצירותיו בתערוכה "תקופת ההמתנה", נמצא בכל מקום בו יש מחאה, מציג את כאב ההמתנה, את הצעקה, האלימות, הכביש, הצומת, האש והשלט. בתערוכה הנוכחית  הוא מארח את צילומיה של מאיה רוסו, בת ה-14, בת כפר עזה, ששכלה את אביה אורי רוסו ב-7 באוקטובר. חרודי ורוסו שניהם בני קיבוץ, שניהם יתומים מאב, ושניהם חולקים אהבה לאומנות הצילום.  

"שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר התקשרו אליי מ׳אחים לנשק׳ ואמרו שיש ילדה בת 13 מכפר עזה שאוהבת צילום ואיבדה את אביה בטבח, אז התנדבתי להדריך אותה", אומר חרודי, "מאותו רגע נפגשנו על בסיס שבועי, עד היום. יש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממאיה, לא רק שהיא מצלמת נפלא, יש לה יכולת להבין מה היא מצלמת. אני בסך הכול לימדתי את מאיה להביט".

״כשהגעתי לפגוש את מאיה כמפונה בבית מלון, היא לא רצתה להישאר איתי לבד", מספר חרודי, "התחלנו להתקרב כששיתפתי אותה שאני מגיל 6 יתום צה״ל, ושאבי אמנון נפל במלחמת ששת הימים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה צוחקת, והיא אמרה: ׳מעכשיו יש לנו משהו במשותף׳. זה הדבר שאני הכי נהנה לעשות בשנה האחרונה, אני לא מקבל אגורה, אבל מרוויח אושר גדול״.

"געגוע לקיבוץ״

עטר רבינא (36), מתל אביב היא ציירת, מורה ליוגה וגם היא, כמו חרודי, בת משק לשעבר, מקיבוץ עין החורש. רבינא וחרודי השותפים יחד למרבית היצירות בתערוכה חולקים כבני משק לשעבר מעין געגוע לקיבוץ", אומרת ענת לידרור, מנהלת מרכז האמנות בגבעת חביבה, "אחרי ה-7 באוקטובר היתה כמיהה גדולה של בני משק לקחת אחריות לקהילות וליישובים בהם גדלו. רבים שאלו כיצד הם יכולים לעזור, ואלפים הגיעו וסייעו במה שהם יכולים. גם האומנים רצו להשתתף ולקחת חלק".

רבינא יוצרת יצירות אמנות על פלטות גבס, חומר ישראלי מאוד, זמני ומתכלה, שנאסף מהרחוב ומזין את אשליית היציבות והביטחון. הגבס מאחה שברים, אבל לא מרפא אותם. הוא ממתין לאיחוי שאי אפשר להאיץ בו. ציורי השכבות של רבינא חושפים את ההתקלפות האיטית של החומר, מזכירים שכולנו בני חלוף.

תמר ניסים (63) מציגה בגלריה עבודת וידיאו מטלטלת ויוצאת דופן בשם 'של מי האבל הזה לעזאזל?'. עבודתה של ניסים, המוצגת בחדר חשוך קטן עם אוזניות, מלווה את כל נקודות המבט המתחלפות בגלריה. במסגרת הוידאו ניתן לשמוע טקסטים, שלקוחים מעדויות אמיתיות, של חברי וחברות קיבוצים שחזרו לבתיהם, אחרי חודשים רבים בהם חיו כפליטים לאחר שיישובם נכבש או פונה במלחמות עבר. העדויות עוסקות בשכול של יתומים ואלמנות וההתמודדות בין האבל הפרטי והקהילתי.

"יש איזושהי תקווה"

"התערוכה הזו מזקקת את רוח הזמן ונוגעת בעצבים החשופים של כולנו בימים האלה", אומר עתר גבע, אוצר התערוכה, "ההמתנה היא משהו שנהיה כל כך בלתי נסבל שאנחנו כבר לא מתייחסים אליו, אבל היא יושבת עלינו כמו משקולת כבדה על הכתפיים.

"גם האופן שבו העבודות מוצגות נוגע בעמוד השדרה של כולנו –אנחנו משתדלים להישאר לעמוד ישר, ולא מצליחים. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד שלא הכול פסימי, יש גם איזושהי תקווה, שמתוך אותם שברים נצליח איכשהו לאחות את עצמנו״.

להרשמה לשיח גלריה בשבת, בשעה 12:00 (ללא תשלום), לחצו כאן 

התערוכה הבאה בסדרה, ״הסחות דעת״, תוצג בין התאריכים 6 בפברואר עד 24 בפברואר 2025. התערוכה בשיתוף כברי - גלריה שיתופית יהודית ערבית בגליל (תמונות נבחרות מצורפות מטה)