המוזה לא מגיעה / אמנון ורנר, כרמיה

שום כלום. יאיר ישב אל מול החלון ושום דבר לא בא לו. 

שם ממול נראו שני בתים וחצי, שני אורנים - אחד עבות ושופע מחטים ירוקות והשני מצומק, צהבהב, כורע ברך, וממעל מציצה צמרת אראוקריה, אשר נוטה, כטבעה הדוחה את הקוטב המגנטי, אל עבר הדרום.

אך אף לא אחד מכול אלו לא הביא אתו משב כל שהוא של השראה או נקודת זינוק לפרק הבא ברומן שעליו עמל מזה שנתיים. רכון על כסאו, שחוח, שמוט כתפיים והוזה בכלום, ציפה למוזה שתפלוש מבעד לחלון הפתוח, או למצער למי מהחברים שיחלוף מתחת לחלונו המוסתר חלקית על ידי שיחי הוורדים בגינתו. אלא שאיש לא נראה לאורכה של המדרכה שנמשכה עד לעיקול אל עבר חדר האוכל. גם כלב לא רחרח בגינה. רק לפני כמה שנים היה עמל לגרש את גדודי הכלבים שמשום מה הסתערו דווקא על גינתו השופעת בשיחי וורדים ריחניים, או אז בעיות הרות עולם או סתם הרות ריחפו באוויר, ניצוצות בקעו מכול בית ותלם. חיי החברה שפעו מחלוקות ועימותים כצונאמי שאיננו ניתן לשליטה. הקיבוץ דמה לסיר הגדול במטבח המבעבע לקראת ארוחת הצהרים. והסיפורים היו מגיעים בזוגות ואף בשלישיות. רק צריך היה לשים את העט על הניר והסיפור כבר היה רץ מעצמו.

 דפיקה קלה בדלת הקיצה אותו מהזיותיו. "כן," ענה בקול, מופתע משלא הבחין בבואו של האיש שמעבר לדלת. הייתה זאת רותי שנכנסה ללא היסוס. רותי מההשלמה הישראלית הראשונה, גבוהה ושזופה, נודניקית עם תעודות הסמכה, אך מרכזת את המטבח ביד רמה, היחידה בקיבוץ שבנצי, מרכז המשק, ציין לטובה בדו"ח השנתי, 'תלמדו מרותי, איך עומדים בתקציב, לאחר שקוצץ כראוי.'

 היא ניצבה על מפתן הבית, ובחיוך רחב שאלה את השאלה הכי מפורטת ומקובלת בקיבוץ המופרט, "מה שלומך?"

 מעניין את סבתא שלה, 'מה שלומי', חשב בלבו יאיר, אך ענה, גם הוא בחיוך רחב ככול האפשר, "טוב למדי... אולי נכון יותר... טוב לגילי."

"ראיתי מבעד לחלון שאתה לא עושה דבר, אז החלטתי להיכנס..."

"ראיה חדה וממוקדת" קבע יאיר והוסיף בקול נסוג... "סתם כך... עברת, ראית.. נכנסת?"

"נו, לא סתם, אבל... נדמה היה לי שאתה משועמם, שלא לומר בטל... ואני בשליחות אליך."

"זאת דרכם של סופרים שלא מצפים למוזה שתגיע מאליה, אלא בוקר בוקר, מתיישבים ליד שולחן הכתיבה כותבים מעט... ומוחקים הרבה... וכן... לעיתים מהרהרים בינם לבין עצמם על המילה המתאימה או היכן יש לשים את הפסיק... "

 רותי, תוך שהיא בוחנת את החדר, התקרבה ליאיר ובקול סקרני אך גם מלגלג מעט, שאלה, "מה אין לך מחשב?"

"לא אין לי... אני לא יכול להיפרד מהעט, ראי, עט 'פרקר פיפטי ואן' מהמשובחים במאה הקודמת, הרול-רויס של עטי הנובע, כותב בדיו כמו פעם. אולי תשבי בינתיים, כי עדיין לא נגשת לעניין שהביא אותך אלי?..."

 רותי התיישבה קרוב קרוב, אך לא וויתרה ואימצה את השלל במהירות, "סופר ללא מחשב?... איך אפשר... תגיד לי את האמת, כך בינינו... אתה עוד נחשב סופר?... כבר שנה לא הוצאת ספר חדש."

 "שנתיים, כמעט שנתיים שלא הוצאתי... אפשר בהחלט להגיד עלי שאני לא סופר כסף." ענה יאיר בחיוך רחב, יודע היטב את אשר חושבת עליו רותי כנציגת רוח הזמן המופרט, והמשיך, "שנת בצורת... אך לנו הסופרים אין ביטוח נגד נזקי טבע. ובכול זאת מה הביא אותך אלי?"

 הטלפון השחור, גם הוא מהמאה הקודמת, החל לצלצל באון ויאיר מיהר להרים את השפופרת. האזין, ברוב קשב ומדי פעם הניע את ראשו, עד שאפשר היה לחשוב שזהו טלפון אלחוטי המעביר בנוסף לקול גם את המראה. לבסוף ענה במילה אחת "טוב." והחזיר את השפופרת למקומה.

 רק אז מסר לה בקצרה, "צריך להתפרנס... הזמנה להרצאה בבית ספר על ספרי הקודם."

 "אבל בספר ההוא, הקיבוץ לא יצא כל כך טוב... מותר להגיד את האמת?" לא חיכתה לתשובה והמשיכה, הפעם בקול חד וצלול, "הקיבוץ שלך הוא בור ביוב... עמוק ומסריח... גועל!"

"בור שופכין ליתר דיוק וזה לא הקיבוץ אלא שבקיבוץ יש בו בור שופכין,"

"למה? למה אתה צריך לספר דווקא על הבור הזה?..."

"כדי שתיזהרי שלא ליפול לתוכו,"

"מה, אני מופיעה בספר? בכלל לא ידעתי... ואני דווקא קראתי אותו עד הסוף... לכבודך,"

"לא אינך יכולה להכיר... את צריכה להבין, אני לוקח כמובן את מי שאני מכיר, אבל אז אני טוחן אותו דק-דק, מוסיף מים, מלח ופלפל ומהדייסות האלו אני יוצר את הדמויות שלי... אך אולי מוטב שנעבור למשימתך... אני קצת ממהר, בעוד כמה דקות אני צריך לצאת בדרכי לספריה..."

"נו... אתה ממהר?... אני אמנם לא מהלקוחות הטובים של הספרייה, אך למרות זאת חבל לי מאוד שבמקום סופר אתה רק ספרן... סופר זה כבוד גדול לקיבוץ, גם אם כתבת רק שני ספרים,"

כעת זיהה יאיר בתווי פניה צער אמיתי בא בימים, רקליט מהחורבן האחרון,"

"טעות, כתבתי שלושה ספרים והרביעי כאן על השולחן..."

"נו טוב טעיתי באחד."

"ב-50 אחוז טעית וזה הרבה... ומלבד זאת, אני אפילו לא ספרן, את בוודאי יודעת שאחת לחודש אנו מקיימים מפגש ספרותי בספריה."

"זה החוג של הפלסנים? בטח שאני יודעת, כולם יודעים... זה טוב מאוד... לפחות פעם בחודש אתה מצליח לעשות משהו מועיל... באמת כל הכבוד... אבל אני באתי כי יש לי בקשה... אתה בטח כבר יודע שמיקי, החייל הבודד שהיה אצלנו, נהרג בפיגוע ליד שכם... לפני שבוע... אז מחר אנו עולים לקבר ואני רוצה לבקש ממך שתכתוב כמה מילים לזכרו."

"ראשית לא אספיק אני כעת ממהר למפגש ושנית אני כלל לא מכיר אותו... עד שלא נודע לי שנהרג לא ידעתי שהוא קשור אלינו..."

"נו באמת, אתה סופר, לא? אז מה זה בשבילך?...מה הבעיה לשפוך כמה מילים, מה זה בשבילך לנער את השרוולים ויצאו משם משפטים יפים, זה חשוב מאוד לנו ובינינו גם לך... לא כל כך מרגישים אותך בקיבוץ... אתה..."

"את לא רואה שאני בחולצת טריקו ללא שרוולים? וכעת אני פשוט ממהר, החברים מחכים לי."

"נו, כמה כבר מחכים?..." ולאחר מחשבה נוספת, "או-קי, אני באה איתך, זה בטח יהיה מעניין, לא?"

יאיר קם ממושבו, אסף את תיקו מעל הכוננית ובצעד נמרץ, כאילו רצה להוכיח דבר מה יצא לדרך... רותי נגררה אחריו. אף לא מילה החליפו בדרך. ואז, ממש בכניסה לספריה שאלה בקול חושש,

"מה הנושא?"

"הספרות, לא כמו המציאות יש לה חיים ארוכים... כך קראתי להרצאה ולמעשה מדובר בדיון, כך נהוג אצלנו בפגישות, אני בדרך כלל רק פותח..."

"וואו איזה כבד... משהו... אבל אני רוצה להגיד לך שאני כבר מספיק זמן בקיבוץ כדי לדעת שלא חשוב מי הפותח אלא מי המסכם, אז מי..."

"חס וחלילה, אצלנו אין סכומים, להפך תמיד בסוף יש יותר סימני שאלה מסימני קריאה!

"נו, אז מה הפלא שקוראים לכם בקיבוץ, חוג הפלסנים... 'פקה-פקה' אומר עליכם מרדכי הקטן."

 בספריה ישבו או עמדו כתריסר חברים וחברות, כולם משכבות הוותיקים, מלבד דליה הספרנית הצעירה שהגיעה בעקבות חתונה רק לפני כשנתיים ומיד הסכימה לנהל את הספרייה תמורת שכר של יום עבודה אחד שהוקצה לנושא על ידי חברת 'אמת' שנשכרה כדי לקבוע את תקני העבודה על פי אמות מידה נכונות.

כשנכנסו השניים ההמולה נשתתקה ועיני כל נישאו לעבר האורחת המפתיעה.

"אני רותי מהמטבח ולא איזה חייזר ממלחמת הכוכבים, גם לי מותר להתעניין, לא?"

דליה מיהרה להשתלט על המהומה זוטא שהתפתחה, ביקשה מאחרוני מוזגי הקפה עם או בלי חלב ואם או בלי ממתיק כי סוכר הס מלהזכיר, שיתפסו את מקומם ויש לה הודעה חשובה ביותר.

חברים, מלומדי ניסיון והבחנות דקות, מיהרו איש-איש למקומו. לרותי, מיד הובא כסא נוסף שהוצב ממש ליד יאיר, שעד כה לא הוציא הגה ורק פשפש בתיקו תר אחר דף הפתיחה שהכין.

דליה, היחידה שנשארה עומדת, כחכחה, בגרונה אות לרצונה להתחיל במפגש

"חברים וחברות, קשה לי למסור את ההחלטה האחרונה של ההנהלה... הוטל עלינו... לפנות את אחד משלושת חדרי הספרייה, עומדים להשכירו לאיזה מיזם חדש. ואתם יודעים שהמדפים בחדרי הספרייה עמוסים מן המסד ועד הטפחות. שאלתי את ארל'ה מנהל הקהילה, היכן נשכן את הספרים והוא ענה שזאת הבעיה שלי והוסיף," ואז שינתה דליה את קולה וניסתה לחקות את ההיגוי הייחודי של ארל'ה, לשעבר סגן מפקד איזו סיירת עלומה, מין נהימה מגומגמת המאריכה את האותיות, "תגידי תודה שעעדין אאת מקקבלת תקקצציב, הסיפרריה, ההיא, בלתי ררנטבילית בעעליל," לרגע השתתקה בוחנת בעיניה הדוקרניות את הנוכחים, "כמובן נתתי לו באבי אביו ואז לאחר שכאילו חיפש מוצא הוסיף... אאני מצציעע... להוצציא את כל ההספררים שאאיש לא קקראא בשנה האאחחררונה!" ושוב השתתקה בודקת אם הדברים הובנו כראוי.

דוד, זקן העדה מלמל, "מזל שלא הציע לשרוף את הספרים."

צלילה צעקה, "גוועלד," וכולם פרצו בצחוק, כך תמיד קרה כשהתימניה היחידה בקיבוץ הייתה מתבטאת ביידיש, בה השתלמה להפתעת כולם.

דליה ניצלה את ירידת המתח, "חברות וחברים תחשבו על כך וחפשו אחר רעיונות לביטול הגזירה, אנו נמשיך בתוכנית, בבקשה יאיר."

יאיר קם, עדיין מהורהר כאילו ואיננו יודע כיצד לפתוח. ניירות העמדה שהכין עדיין היו מקופלים בידיו, גירד את פדחתו על שלל שערותיו המועטות, נתן בקהל מבט ארוך-ארוך כנואם מדופלם בכיכר העיר, ואז פלט בצרורות, "דליה... זאת אומרת ארל'ה... הוא הוציא את השטיח מתחת רגלי... ברגע זה, אין לי מה לומר על טיבה ומשמעותה של הספרות... מוטב שנדון כאן ועכשיו, על הפורענות העומדת לכלותנו... דוגמה טובה לדיון על טיבה של הספרות..."

מהומת כנסת פרצה מיד ודליה שוב ניסתה להוריד את סף הקולניות, "אני מבקשת רק הצעות קונקרטיות, חבל להשחית מילים, סביב-סביב..."

היחידה שהרימה בנחת את ידה, כמו תלמידה ביסודי, הייתה רותי רק אז כולם השתתקו.

"מותר לי להציע? אמנם אינני שייכת, אבל לי יש מקום... מקום סודי..." השתתקה ובחנה את קהל המאזינים שבעזרת שפת הגוף שידרו...חלקם – זלזול וחלקם – סקרנות ועניין. ואז המשיכה, "אתם זוכרים שלפני הרבה שנים, כשחפרנו בגבעת הכורכר בקצה הקיבוץ, יסודות לבתי הילדים... גילנו מערת קבורה גדולה?"

 "בוודאי זוכרים, מערה יפיפייה, רחבת ידיים ואטומה... אך לא נמצאו השלדים!..." צעק אמיתי מפינתו.

"אבל 25 נרות שמן להארת דרכם של המתים, מצאנו ושמרנו והם עד היום שמורים בארכיון,"

מיהר יהודה שומנסקי להוסיף בתקווה לקבל קצת תשומת לב אישית, שבמסגרת הדיונים הספרותיים הייתה בחסר תמידי.

"או-קי," מיהרה רותי להמשיך," לאחר שהמערה צולמה כמו שצריך, נתנו לנו להרוס אותה כדי להמשיך בבניה... אבל יוסקה המסגר וגם אני שהייתי אז אחראית על בתי הילדים, החלטנו שחבל להרוס וסידרנו דלת ברזל עם מנעול ושתלנו בוגנוויליאה ענקית שגדלה קודם ליד מחסן התבואות, כך שאיש לא יודע עליה חוץ ממני כי יוסקה מת... זאת אומרת, בשפתכם... הלך לעולמו... כבר מזמן"

"נהדר, חוזרים לחיות במערות" קראה מרגו , תוך שהיא קמה בהתרגשות.

"מקום מושלם לשמירת הספרים..." נענה מיד יאיר והוסיף, "כל הכבוד לרותי שידעה לשמר את העבר ולשמור בסוד... עוד היו יכולים להשכיר את המערה לאיזו יוזמה ניאדרטלית..."

דליה בדרכה הפרגמטית מיהרה לפזר את המפגש, תוך כדי הוראה חד-משמעית, "מחר בערב אנו מתחילים להעביר את הספרים, אני אדאג לרכב.

רותי הייתה מאושרת. אמנם קבוצה של חשובים... פלסנים.... אך דווקא היא הביאה את הפיתרון, מה עוד ובזמן היציאה, יאיר הניח ידו על כתפה ואמר, "תודה."

"אין בעד מה," ענתה רותי שלמרות גילה הרם, הסמיקה קלות, "המערה היא לא של האימא שלי, רק שמרתי שלא תיהרס, ידעתי שהיא שווה משהו ואני שמחה שכעת היא יכולה להביא תועלת."

"התודה היא על כך... שבעקבות כל הסמטוחה הופיעה אצלי קליופה..."

"לא ראיתי שום קלי..."

"זאת אחת מתשעת המוזות ומלבד זאת ... בבקשה תני לי כמה פרטים על מיקי, החיל הבודד שנהרג.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/